תא"מ 51508-01-13 אמסלם נ' הורוביץ ואח'

מונחת בפני תביעה, שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 5.9.12 בצומת גהה בין כלי רכב נושא מספר רישוי 58-718-62 (להלן: "האופנוע") ובין כלי רכב נושא מספר רישוי 47-848-60 (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

העידו בפני שני הנהגים המעורבים בתאונה והוגשו הראיות.

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סע' 79 א לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי פסק הדין יינתן ללא נימוקים וכי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה.

עדות הנתבע 1, כתימוכין בגרסת הנתבעים, לפיה האופנוע עקף את רכבו משמאל, היתה אמינה ומשכנעת.

מנגד, עדות התובעת, כתימוכין בגרסתה, לא הפריכה את גרסת הנתבעים, ואף איששה אותה. התובעת העידה, כי קודם לתאונה לא נסעה בנתיב הנסיעה, כי אם "נסעה בין המכוניות", כלשונה (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 16).

יתר על כן, התובעת העידה, כי על אף שמצג הרמזור היה אדום, האופנוע התמקם בתוך הצומת, מעבר לפס העצירה, ובלשונה: "נכון שרכב עוצר לפני פס העצירה ואני התקדמתי קצת לפני" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 3-4, וכן ר' עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 17)

דבריה אלה של התובעת תומכים בסברה, כי האופנוע השתחל בין המכוניות אל תוך הצומת, באופן המתיישב עם גרסת הנתבעים.

מאחר שאליבא דתובעת דפוס נסיעתה קודם לתאונה היה "בין המכוניות", ולא באמצעו של נתיב התנועה, לא השתכנעתי, כי בעת קרות התאונה נסעה דווקא באמצע הנתיב השמאלי, כפי שהעידה (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 4, וכן שורה 8).