1.לפניי בקשת הנתבע לסלק התביעה על הסף מחמת התיישנות.
2.הורתו של ההליך שלפניי בבקשה לביצוע שטר שהוגשה ביום 21.7.2015 בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים במסגרת תיק מס' 522278-07-15 - בגין שתי המחאות: האחת, ע"ס 23,500 ₪, מספרה 30001454 למועד פירעון 25.01.2005 (להלן- ההמחאה הראשונה); השנייה, ע"ס 2,500 ₪, מספרה 80000489 למועד פירעון 20.04.2012 (להלן-ההמחאה השנייה). המחאות אלה נמשכו לפקודת המשיב במסגרת מערכת יחסים עסקית שהתנהלה בין הצדדים. ביום 06.06.2016 הגיש המבקש התנגדות בצירוף בקשה להארכת מועד, כאשר בדיון מיום 08.01.2017 הוארך המועד להגשת ההתנגדות וניתנה למשיב רשות להתגונן.
3.לגרסת המבקש, חלה התיישנות על ההמחאה השנייה משמועד פירעונה, כאמור, תוארך לשנת 2005 (לאחר עיון בהמחאה המקורית עולה כי עסקינן בשנת 2006 ולא שנת 2005), משמע חלפה תקופה העולה על תקופת ההתיישנות מיום אי כיבודה ועד לפתיחת ההליך דנא. כן נטען, כי במהלך כל אותה תקופה לא העלה המבקש כל הודאה או התייחסות מצדו בדבר קיומו של החוב הנטען על יסוד ההמחאה בנסיבות בהן עילת התביעה הייתה ידועה כבר בעת חילול השטר.
4.המשיב מתנגד לבקשה. לגרסתו, ההמחאה הוגשה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בשטחי הרשות הפלסטינית ביום 05.04.2011, כאשר ביום 02.05.2011 הגיש המבקש בקשה להסדר תשלומים באמצעות בא כוחו דאז. המבקש אף הגיש באמצעות בא כוחו ערעור לבית המשפט לערעורים ברשות הפלסטינית על החלטת הממונה על ההוצאה לפועל ברשות הפלסטינית מיום 23.05.2012, ואולם זה נדחה. כללו של דבר, מפאת קושי בגביית סכום החוב בשטחי הרשות הפלסטינית בשל טענה להברחת נכסים ובשל היותו של המבקש אזרח ישראלי, נסגר תיק ההוצאה לפועל שנוהל ברשות הפלסטינית. לאחר מכן, פתח המשיב את תיק ההוצאה לפועל נשוא הבקשה דנן, ואולם נוכח הודאת המבקש בכתב ובפני הערכאה השיפוטית ברשות הפלסטינית, סבור הוא כי יש למנות את מניין הימים הנוגעת לתקופת ההתיישנות החל מיום ההודאה, קרי, יום 2.5.2011.
5.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובתשובה לתגובה, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. הוראת סעיף 96 (א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") קובעת, כי תקופת ההתיישנות לגבי מי שהוא צד לשיק ואינו מסב, הינה שבע שנים, מן הזמן שבו נולדה לראשונה לאוחז עילת התביעה כנגד אותו צד. לשון הסעיף מוסיפה וקובעת, כי "לגבי מושך או מסב תתחיל התקופה האמורה מן התאריך שבו נתקבלה הודעת החילול. הוראות סעיפים 96(א) ו-(ג) לפקודה קובעות, כי תקופת ההתיישנות לגבי שטר חליפין או שיק או שטר חוב כלפי מושך שטר תחל רק לאחר שהתקיימו שני תנאים מצטברים: (א) מן הזמן שבו נולדה לראשונה לאוחז עילת התביעה; (ב) מן התאריך שבו נתקבלה הודעת חילול. הנה כי כן, בהתאם להוראות הדין מתחיל מרוץ ההתיישנות כנגד מושך השטר (המבקש) לאחר שהתגבשה עילת התביעה על-פי השטר ומהמועד שנתקבלה אצל מושך השטר הודעת חילול. לגרסת המשיב, ההמחאה נשוא הבקשה חוללה ביום 25.02.2006 - זהו היום בו התגבשה עילת התביעה.
6.בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") מרוץ ההתיישנות מתחיל עם התגבשותה של עילת תביעה. המושג "עילת תביעה" מורכב, בין היתר, מקיום אפשרות מעשית בידי בעל דין להגיש תביעה. כבר נקבע, כי "המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך התיישנות הוא, אפוא, המועד שבו נתגבשו העובדות המקימות זכות לסעד, וכאשר נתון בידי התובע כוח קונקרטי לממש הלכה למעשה את זכות התביעה שבידו בדרך של פנייה לערכאות" (ע"א 735/07 צמרות חברה לבנין נ' בנק-מזרחי טפחות [פסקה 15] (פורסם בנבו, 05.01.2011)).
7.ואולם, התביעה לביצוע ההמחאה הוגשה בלשכת ההוצאה לפועל בישראל ביום 21.7.2015, כלומר קרוב לעשר שנים מיום חילולה. טוען המשיב, כאמור, כי יש לראות בהליכים שנוהלו בפני הערכאות השיפוטיות ברשות הפלסטינית, ובייחוד בהתנהלות המבקש בבקשה אותה הגיש בא כוחו ביום 02.05.2011 לפריסת החוב על דרך הפשרה, משום הודאה של האחרון בקיום החוב מכוח ההמחאה. המשיב מפנה להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות המורה בזו הלשון: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". כך, תוכן ההודאה הנדרשת לפי הסעיף הינה "שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" (ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (פורסם בנבו 01.04.1996)).
8.דא עקא, כי עיון בבקשה מיום 02.05.2011 מלמד על כך שהיא נושאת את צירוף המילים "מבלי לפגוע בזכויות". כבר נפסק, כי משמעותו של הרישום "בלי לפגוע בזכויות" או "כל הזכויות שמורות" במסמך הינה מוגבלת, אולם גם אם נפקותו של הסייג האמור אינה חלה על תוכן המסמך, וככלל אין בו כדי לפגוע בהתחייבות הכלולה במסמך, הרי עיקר תכליתו נועדה לנסיבות של משא ומתן לפשרה כדי לסייג את ההתחייבות המוצעת ולהגבילה להצעת הפשרה בלבד. ודוק, כאשר מופיע רישום כזה במסמכים הנכתבים במהלך משא ומתן לפשרה, אין מסמכים אלה יכולים לשמש כהודאת בעל דין בבית המשפט כאשר המשא ומתן נכשל (ראו: ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260, 274; ע"א 172/89 סלע חברה לבטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 334-333).
10.בענייננו עסקינן במסמך שכותרתו "בקשה לפריסת חוב (פשרה)" אשר הוגשה על ידי בא כוחו של המבקש ועל דעתו. ואולם, מן האמור בבקשה, ועל פי נוסח התרגום שהגיש המשיב דומה שאין חולק, כי המדובר בא בבחינת הצעה, וזאת לתכלית הפשרה. כך נכתב בסעיף 1 לבקשה (על פי נוסח התרגום מאת המשיב): "הנני מציע בשמו של מרשי הסדר לפריסת תשלומים כדי לבטל צו המאסר". תימוכין נוסף לכך שדובר בהצעה לצרכי פשרה ולא בהודאה מפי המבקש ניתן למצוא אף בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 23.05.2012 בלשכת ההוצאה לפועל ברשות הפלסטינית בהם נאמר מפי הצדדים כי לא עלה בידיהם להגיע להסכם פשרה. עוד יוער בהקשר זה, כי בפני בית המשפט לא הונח כל מסמך המעיד על השתלשלות תיק ההוצאה לפועל שנפתח ברשות הפלסטינית וכל הישיבות שהתקיימו למן מועד הגשת הבקשה לפריסת החוב ועד לבקשה לסגירת התיק מיום 30.06.2013 עסקו בדחיית דיונים ובמתן ארכות לצרכי הידברות בין הצדדים.
11.אשר על כן ועל יסוד המקובץ לעיל, משאין חולק כי תקופת ההתיישנות למן מועד פירעון ההמחאה חלפה ומשקבעתי כי זו לא נעצרה, הרי שדין הבקשה להתקבל בכל הנוגע להמחאה הראשונה. המשיב יישא בהוצאות הבקשה בסך 1,500 ₪.
12.אשר להמחאה השנייה הצדדים יגישו וישלימו ראיותיהם בתוך 45 יום מהיום.
13. קובע מועד לישיבת הוכחות ליום 09.05.2018 בשעה 10:00.
המזכירות תשלח ההחלטה לב"כ צדדים.
ניתנה היום, ט"ז שבט תשע"ח, 01 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.
