שובלי נ' נודל

לפני תביעה על סך 20,000 ש"ח שעילתה חוב נטען בגין שכר טרחת עורך דין שחבה הנתבעת לתובע.

התביעה

1. אלו עיקרי העובדות שתוארו בכתב התביעה: התובע הוא עורך דין עצמאי. בשלהי ספטמבר 2015 או סמוך לכך יצרה הנתבעת קשר טלפוני עמו והציעה שייצג אותה בתביעה נגד נציגות הבית המשותף שבו היא מתגוררת. בעקבות זאת נפגשו השניים, והתובע מסר לה טיוטה של הסכם שכר טרחה שאלה עיקריו: סך של 20,000 ש"ח ומע"מ ישולם כשכר טרחה מקדמי (סעיף 2.1.1 להסכם); 18% בצירוף מע"מ מכל סכום שייפסק לזכותה ישולם כמענק הצלחה (סעיף 2.1.2 להסכם); מעבר לישיבה רביעית תשלם הנתבעת סך של 1,500 ש"ח עבור כל ישיבה נוספת (סעיף 2.1.3 להסכם); שכר הטרחה המקדמי ישולם גם אם התיק יסתיים בפשרה (סעיף 2.1.4 להסכם); ככל שהתביעה תתקבל וייפסקו במסגרתה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, כל סכום מתוכם מעבר ל-20,000 ש"ח ישולם לתובע כשכר טרחה נוסף למעט אגרת המשפט (סעיף 2.2 להסכם). זמן מה לאחר מכן התקיימה פגישה שנייה, והנתבעת אמרה לתובע שתודיעו בדבר תנאי ההתקשרות. כמה ימים לאחר מכן הודיעה הנתבעת שהיא מעוניינת לשכור את שירותיו. התובע החל לייעץ לה אף שטרם נחתם הסכם. ביום 31.12.2015 באה הנתבעת למשרד התובע, ולאחר פגישה ארוכה חתמה על הסכם שכר טרחה שכלל את התנאים האמורים. בה בעת היא שילמה לו סך של 1,281 ש"ח בצ'ק. ביום 3.1.2016 הודיעה הנתבעת שהחליטה לא להגיש תובענה מחמת אי-כדאיות, ועל כן לא תידרש לשירותיו. למחרת היום דרש התובע שתשלם לו את שכר הטרחה המקדמי שהתחייבה בהסכם. הנתבעת סירבה. מכאן התובענה דנן שבמסגרתה טוען התובע כי נתן לנתבעת שירות משך חודשים מספר, ועליה לשלם לו את שהתחייבה בסעיף 2.1.1 להסכם – סך של 20,000 ש"ח ומע"מ.

    

    

   ההגנה

    

2. הנתבעת מאשרת שפגשה בתובע, מסרה לו חומר לעיון, וקיבלה ממנו הצעת מחיר בכמה מסלולי שכר טרחה, אך לא התחייבה לשלם לו בגין הייעוץ שנתן עד ליום 31.12.2015, שאז נחתם הסכם. הייעוץ שניתן קודם לכן, מרצון טוב ניתן בניסיון לגרום לה לשכור את שירותיו, ולשיטתה היא אינה חייבת לשלם בעדו. הנתבעת טוענת שבעבר ניהלה תביעה דומה נגד נציגות הבית המשותף, וההוצאות ושכר טרחת מומחים שנפסקו לזכותה שולמו לעורכי הדין. היא לא הייתה מרוצה מכך אז, ולכן הדגישה לתובע שזו הפעם היא מבקשת שככל שייפסקו הוצאות לזכותה, הם ישולמו לה ולא לו. ביום 31.12.2015 הגיעה הנתבעת למשרד התובע כדי לחתום על הסכם שכר טרחה. התובע הגיש לה הסכם לחתימה, לאחר שערך בו תיקון, והיא מיהרה לחתום עליו מחשש שתאחר לאסוף את ילדיה מבית הספר ומהגנים. בהמשך היום היא עיינה בהסכם, וגילתה להפתעתה שהתובע כתב שיהיה זכאי להוצאות משפט שבית המשפט יפסוק לזכותה מעל ל-20,000 ש"ח. זה היה מבחינתה "הקש ששבר את גב הגמל". למחרת היום היא יצרה קשר עם משרדו של התובע כדי לבטל את ההסכם, אך לא היה מענה. ביום ראשון, 3.1.2016, הגיעה הנתבעת, יחד עם בנה הצעיר, למשרדו של התובע וביקשה לסיים את ההתקשרות. התובע מסר לה שטרם החל לעבוד על החומר שמסרה לו. היא ביקשה לקבלו חזרה. תחילה התובע הסכים, אך לאחר מכן מסר שיעביר לה את החומר אם תשלח לו עותק מהסכם שכר הטרחה, שכן לא נותר בידיו כזה. הנתבעת שלחה את ההסכם כפי שביקש, אך התובע סירב להחזיר את החומר ודרש שתשלם לו עבור השירות סך של 10,000 ש"ח, וכן מיהר להפקיד את הצ'ק (על סך 1,281 ש"ח). באותו יום בערב שלחה הנתבעת הודעת דואר אלקטרוני שבה ביקשה לסיים את ההתקשרות בדרכי נועם. התובע סירב. פגישה נוספת בין השניים (שתוכנה הוקלט בסתר על ידי הנתבעת) לא הועילה. נטען שהתנהלות התובע כלפיה – עכבון של החומר ומכתבי התראה שנשלחו בטעות לצדדים שלישיים – הסבה לה נזקים שבגינם היא זכאית לקזז כל סכום שייפסק לחובתה, ככל שייפסק.

    

   התשתית העובדתית

    

3. לאחר עיון בראיות ושמיעת בעלי הדין, זו התשתית העובדתית שתשמש להכרעה: אין חולק שעד ליום 31.12.2015 לא נחתם הסכם כתוב בין הצדדים. התובע טוען שנכרת עוד קודם לכן הסכם בעל פה. הנתבעת כופרת בכך, וטוענת שכל עבודה שנעשתה עד לחתימת ההסכם – נעשתה ללא התחייבות מצדה לשלם שכר טרחה. בסוגיה זו אני מקבל את עמדת הנתבעת. הוכח שהתובע הציע לה כמה מסלולים לתשלום שכר טרחה. אין ראיה שהנתבעת בחרה באחד מהם עד לחתימת ההסכם. הראיה היחידה להתקשרות מסוימת דיה היא ההסכם שנחתם, ומקובל עלי שכל עוד לא גובשה התקשרות כזו התובע אינו זכאי לתשלום בגין עבודה שבחר לבצע. מטרתה של עבודה כזו, כפי שטוענת הנתבעת, הייתה להניעה להתקשר עמו בהסכם בעתיד. אם ביקש התובע להתנות את הייעוץ שנתן עד למועד החתימה בתשלום, היה עליו לסכם זאת עם הנתבעת במפורש. התובע לא הוכיח שקיבל הסכמה כזו, והנטל המוטל על כתפיו – בהיותו עורך דין המתקשר עם לקוח – הוא נטל ראייתי מוגבר.