האם בעלים של רכב זכאי להיפרע נזקי רכבו מחברת ביטוח שביטחה צד שלישי שניסה להימלט מהמשטרה וגרם לתאונה תוך כדי כך? זו השאלה הדרושה הכרעה במסגרת פסק הדין.
1. התובעת היא חברה העוסקת בהשכרת רכבים והייתה במועדים הרלבנטיים לתובענה הבעלים של רכב מס' רישוי X; הנתבע 1 היה במועדים הרלבנטיים לתביעה הנהג ו/או המחזיק ברכב מס' רישוי X; הנתבעת 2 היא חברת ביטוח אשר ביטחה במועדים הרלוונטיים את רכבו של הנתבע בביטוח לכיסוי נזקי צד שלישי ו/או מקיף.
ביום 06/10/16, עת חנה רכב התובעת בחניה מוסדרת ברח' X שבכפר סבא, פגע רכב הנתבע ברכב התובעת. מעוצמת הפגיעה הוכרז רכב התובעת כ"אובדן להלכה" ואף נפגעו 2 רכבים נוספים. לתובעת נגרמו נזקים העולים כדי הסך של 51,261 ₪: ערך הרכב בקיזוז שרידים בסך 48,371 ₪, דמי שמאות בסך 690 ₪, גרירה בסך 200 ₪ והפרשי ריבית והצמדה מיום התאונה.
2. לטענת התובעת, הנתבע נהג בקלות ראש ובמהירות מופרזת, לא ציית לכללי התעבורה וסטה אל עבר רכבה תוך התעלמות ממנו. הנתבע אינו חולק על אחריותו לקרות התאונה ולנזקי התובעת.
הנתבעת טוענת, כי יש לדחות את התביעה כנגדה בשל העדר כיסוי ביטוחי. מהנסיבות עולה, לשיטתה, כי הנתבע ניסה להימלט מהמשטרה שביקשה ממנו לעצור והוא סירב לכך, נהג בפראות ופגע בשלושה רכבים. מקום בו התאונה היא תוצאה של מרדף משטרתי יש להחיל, לטעמה, את החריג הקבוע בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 הפוטר את המבטחת מתשלום תגמולים לאירוע אשר נגרם במתכוון או בנסיבות בהן האירוע הביטוחי היה בעל סבירות גבוהה להתרחשות.
הנתבעת מדגישה, כי הנתבע נהג לאחר ששתה אלכוהול, ואף אם לא הגיע לסף האלכוהול האוסר נהיגה, שאין בידה להוכיח משסירב הנתבע לערוך בדיקה, ניסה להימלט מהמשטרה בדיוק מהטעם הזה וגרם לתאונה.
3. הנתבע, במענה לכך, טוען כי הנתבעת מתנערת מאחריותה כמבטחת רכבו. לטענתו, מעולם לא ניסה לברוח מהמשטרה וכראיה מעולם לא הואשם בהימלטות ממרדף משטרתי, להבדיל מהפרעה לשוטר במילוי תפקידו והעלבת עובד ציבור, אירועים שהתרחשו לאחר התאונה. לטענתו, נהג במהירות של 25 קמ"ש, לא היה שיכור ("זה לא אומר שהייתי שיכור אם שתיתי בירה 5 שעות לפני כן בבוקר", עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 32) ולא התבקש לעשות בדיקת רמת אלכוהול (ינשוף). ברגע ששמע את כרוז ניידת המשטרה, איבד שליטה מהבהלה שאחזה בו ופגע ברכבים שחנו. מוסיף הנתבע כי נסיונו לצאת מהרכב לא מחזק את טענת הנתבעת שניסה להימלט מהמשטרה, משנסיונו לצאת מהרכב נבע מכך שהרכב העלה עשן בעוד הוא פחד לשלומו ("...האוטו התחיל להעלות עשן, מהלחץ שלי ניסיתי לצאת והשוטר עצמו דחף אותי והשאיר אותי, חששתי שיעלה אש שם, והריח גם מסריח, הייתי חסר אונים שם", עמ' 3 לפרוטוקול שורות 11-13). בעקבות הלחץ שחש לאחר התאונה התנהג בצורה לא מקובלת עליה הועמד לדין ושילם את חובו במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל כנגדו. יחד עם כך, האירוע שבעטיו הועמד לדין התרחש לאחר קרות התאונה, התאונה לא ארעה במתכוון ולא התנהל מרדף משטרתי.
דיון
4.שתי שאלות דרושת הכרעה במסגרת פסק הדין, האחת - האם הוכח במאזן ההסתברויות כי הנתבע אכן ניסה להימלט מהמשטרה; השנייה, ככל שכן - האם חברת הביטוח שביטחה את הנהג הפוגע פטורה מתשלום הנזק משיש להסיר את הכיסוי הביטוחי.
5.אשר לשאלה הראשונה, שוכנעתי, במאזן ההסתברויות, כי הנתבע אכן ניסה להימלט מהמשטרה, וזאת במנותק מהשאלה האם התקיים מרדף משטרתי כהגדרתו בדין נוכח העדר הידיעה האם ניידת המשטרה הפעילה סירנה ואורות כחולים. עדותו של הנתבע לא הייתה אמינה עליי, בלשון המעטה. בהתאם לדו"ח הפעולה של מר נח חיימסון, מנהל יחידת האכיפה העירונית של עיריית כפר סבא, הנתבע נהג ברכב מסוג מאזדה ברחוב תל חי שבכפר סבא. מר חיימסון יחד עם הקצין אריאל ישראלוב הבחינו בנהיגתו החריגה של הנתבע שבלם עם רכבו מספר פעמים בפתאומיות ללא כל סיבה או הפרעה. לפיכך, נכנסו לרכבם והחלו לנהוג בעקבות הנתבע, שסמוך לאחר מכן רכבו של הנתבע עלה בחציו על המדרכה ופגע ברכב התובעת שחנה במקום.
6.מהודעתו של הנתבע במשטרה, שניתנה ביום 09/10/16 - טרם התייעץ עם עו"ד - אישר הנתבע כי הבחין בניידת המשטרה שמאחוריו, שמע את כרוז המשטרה לעברו אך בחר שלא לעצור: "קלטתי שיש ניידת משטרה נוסעת אחרי ונבהלתי מהניידת לא יודע למה נבהלתי הניידת צפרה לי עם הסירנה ולא עצרתי השוטר אמר לי ברמקול "עצור משטרה" לא עצרתי..." (עמ' 2 להודעה, שורות 10 ואילך). במהלך עדותו זו ממשיך הנתבע ומודה כי לא עצר את רכבו חרף כך שהשוטרים כרזו לו ומוסיף כי הוא נבהל מהכריזה (שורות 27-28). מצאתי ליתן משקל רב לגרסה הראשונית של הנתבע, שניתנה סמוך לאחר האירוע באופן ספונטני על פני העדות המאוחרת שניתנה לפניי בבית המשפט. עדותו שלפניי שונתה באופן מהותי, ולשיטתי אינה משקפת את המציאות.
7.אף התנהלותו של הנתבע סותרת, מיניה וביה, את טענתו לפיה לא ניסה להימלט מניידת המשטרה. כעולה מדו"חות הפעולה של השוטרים שנכחו במקום נדף מהנתבע ריח חריף של אלכוהול (דו"ח מר חיימסון, עמ' 2; דו"ח פעולה מר תבור אסף, עמ' 1 שורה 3) והנתבע סירב לערוך בדיקת רמת האלכוהול שבגופו. אמנם הנתבע לא הועמד לדין בגין נהיגה בשכרות, אולם אופן נהיגתו שגרמה לחשד השוטרים, בחירתו שלא לעצור לקריאות המשטרה, סירובו לערוך בדיקת אלכוהול למרות שהוסברו לו משמעויות הסירוב, תקיפת השוטרים והקללות שהופנו לעברם, כלל הנסיבות והאמון הנמוך שמצאתי לייחס לגרסתו מצביעים על כך שלמצער ניסה הנתבע לברוח מניידת המשטרה בשל סברתו כי בגופו עלולה להימצא כמות אלכוהול שמעבר למותר. ניתן להוסיף את העובדה שהנתבע לא הביא את הנוסע הנוסף ברכב ואף לא עשה ניסיונות לאתרו, אולם לשיטתי די בעדותו הישירה על מנת להגיע לממצא בסוגיה זו. אוסיף, כי לא מצאתי ליתן אמון אף בגרסה לפיה נהג במהירות של 25 קמ"ש, בשים לב לאופי הנזקים והיקפם.
8.יחד עם כך, על השאלה האם יש לפטור את המבטחת מחבותה לשלם לצד השלישי את נזקיו בנסיבות נהיגת המבוטח יש להשיב בשלילה. הסוגיה בסופו של יום היא סוגיה ביטוחית וככזו, חרף התנהלות הנתבע שיש לגנותה, הנתבעת לא מצביעה על כל טעם הפוטר אותה מחבותה לשאת בתגמולי הביטוח. הנתבעת סומכת ידיה על הוראות סעיף 26 לחוק חוזה ביטוח הקובע כי "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו", כשלשיטתה יש מקום לקבוע כי ניסיון הימלטות מהמשטרה מצביע על כך שהמבוטח התכוון לגרום לתאונה או לכל הפחות ידע בסבירות גבוהה כי נהיגתו תביא לתוצאה שהתגשמה בפועל.
9.עמדה זו מצאתי לדחות. ברע"א 2843/18 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' ישראל פוליקוב (15/10/2018) קבע בית המשפט העליון כי מבטחת לא תופטר מחבותה כלפי המבוטח כשזה נוהג תחת השפעת אלכוהול וגורם לתאונה, לאור ההסדר השלילי שיש להחיל בכך שלא נקבע חריג זה מפורשות בפוליסה התקנית ולאור כך שאין מקום לייחס אשם תורם משלא נכללה תניה מפורשת המטילה חובת זהירות על המבוטח אף אם זה האחרון נהג ב'רשלנות רבתי'.
אשר לתחולת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, בית המשפט העליון לא התערב בקביעת בית משפט השלום שקבע כי נהיגה כאמור אינה מלמדת על כוונה בהסתמכו על הראיות שהוצגו לפניו.
10.ה'כוונה' שבסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח משמעה פעולה המכוונת לגרום לתוצאה או ידיעה ברמה גבוהה של הסתברות שייגרם מקרה הביטוח (ע"א 2016/00 רוזנצוויט נ' רוזנבליט, פ"ד נו(4) 511, 523).
כשלעצמי, איני סבור שדי בכך שהמבוטח לא נהג בהתאם להוראות הדין כדי להצביע על כוונתו לגרום לאירוע הביטוחי, ודאי לא ברמה גבוהה של הסתברות כי תתרחש התאונה (ככל שיש מקום להרחיב את המונח 'כוונה' בדיני הביטוח). בענייננו, כוונתו של הנתבע הייתה להתחמק מניידת המשטרה, ודווקא התאונה הביאה לתוצאה ההפוכה מכוונתו זו. הנתבע לא חפץ בתאונה, בתוצאותיה או בהשלכותיה. וודאי שלא חפץ בקרות המקרה הביטוחי, משזו לא הייתה לנגד עיניו עת בחר להתחמק מהמשטרה. כוונה זו, או רמת ידיעה גבוהה, לא הוכחה.
11.פרשנות סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח צריכה שתהא מצומצמת בהקשר זה, נוכח תכלית דיני הביטוח, בפרט רצון המבוטח לקבל את תגמולי הביטוח מקום בו הוא עצמו לא נוהג בהתאם לסטנדרט הקבוע בחוק. הפוליסה, ודאי לכיסוי נזקי צד שלישי, מיועדת למקרים בהם המבוטח הפר את חובותיו כלפי הצד השלישי, שאחרת לא התרשל כלפיו ולא תופעל הפוליסה ממילא. ידיעת המבטחת לפיה תיאלץ לשלם את תגמולי הביטוח כאשר המבוטח לא נהג כדין טמונה, אפוא, בבסיס הפוליסה. ואם כך הוא הדבר, מה לי נהיגה בשכרות ומה לי ניסיון להתחמק מהמשטרה או נהיגה רשלנית אחרת כל עוד לא הוחרג המקרה מפורשות בפוליסה התקנית? ניטול לדוגמה מצב בו אדם נכנס לנתיב נסיעה בניגוד לכיוון התנועה או נכנס לצומת באור אדום, האם לא ניתן לקבוע כי במקרים אלה לא יכול היה הנהג לצפות כי תתרחש תאונה? ומהו השוני בין מצב בו המבוטח לא שמר על מרחק מהרכב שלפניו, האם לא יכול היה לצפות ברמה גבוהה כי עלולה להתרחש תאונה כך שיפגע ברכב זה?
לא די, אפוא, ברמה גבוהה אובייקטיבית כי התאונה תתרחש, ולמען הסר כל ספק אף זאת לא הוכח, אלא קיים צורך בהוכחת מטרת המבוטח להתרחשות האירוע הביטוחי, מטרה שלא הוכחה בנדוננו.
12.הנה כי כן, משלא הוכח כי הנתבע חפץ בתאונה או ביצע את התאונה במתכוון מתוך מטרה לגרום לאירוע הביטוחי, אלא התחמק מהמשטרה כשהתאונה דווקא עמדה בניגוד למטרתו, הנתבעת לא תופטר מחבותה לשלם את נזקי הצד השלישי.
13.אשר להוצאות ההליך, לאחר ששקלתי את כלל הנסיבות, מצאתי לשלול את ההוצאות להן זכאי הנתבע. הנתבע בחר להציג גרסת סרק וגרם בכך להארכת הדיון המשפטי שלא לצורך. תחת הצגת הגרסה העובדתית כהווייתה והכרעה משפטית במחלוקת שנפלה, מצא הנתבע להציג גרסה סתמית שהביאה לבזבוז זמן שיפוטי רב. על כן, לא זו בלבד שלא מצאתי לפסוק הוצאותיו, אלא שקלתי האם ראוי לעשות שימוש בהוראות תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי ולחייבו בהוצאות יתר הצדדים לאור הארכת הדיון שלא לצורך. יחד עם כך, אך מהטעם שלא התבקשה עמדתו בעניין זה, לא ייעשה שימוש בהוראות התקנה כאמור.
14.סיכומו של דבר, הנתבעים ישלמו לתובעת, באמצעות הנתבעת, סך של 49,061 ₪ (רכיב דמי הגרירה לא הוכח ועל כן נדחה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן יישאו הנתבעים באמצעות הנתבעת באגרת בית המשפט (לרבות המחצית השנייה של האגרה שתוסדר תוך 20 יום מהיום) ובשכר טרחת עו"ד בסך 5,740 ₪.
הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום.
ניתן היום, כ' כסלו תשע"ט, 28 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.
