גביזון נ' אגודת הסטודנטים של הקריה האקדמית

1.לפניי תביעה לפסיקת פיצויים לדוגמה בגין משלוח הודעות דוא"ל ומסרונים בניגוד להוראות חוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן – חוק התקשורת).

2.התובע היה סטודנט למשפטים בקריה האקדמית אונו, החל מחודש אוקטובר 2013 ועד חודש ספטמבר 2016. בזמן לימודיו הוא היה חבר באגודת הסטודנטים של הקריה האקדמית, היא הנתבעת. בעת ההרשמה למכללה מילא התובע טופס. בטופס זה נשאל התובע האם הוא מאשר למכללה או למי מטעמה לשלוח לו "מידע על פעילויות שונות", לרבות לגבי פעילותה של הנתבעת (נספח א' לכתב התביעה). התובע לא סימן את הריבוע המופיע לצד שאלה זו. חרף זאת, הנתבעת שלחה לתובע הודעות דוא"ל ומסרונים, שחלקם מהווים לטענתו דבר פרסומת. בהודעות הדוא"ל קיים לינק להסרה מרשימת התפוצה, וכך גם ברוב המסרונים. בשלב מסוים שלח התובע לנתבעת הודעות שבהן ביקש להפסיק את משלוח דברי הפרסומת, הן בדוא"ל חוזר והן במסרונים ששלח לנתבעת. חרף בקשות אלו, משלוח ההודעות המשיך.

בעדותו העיד התובע כי בסך הכל שלחה אליו הנתבעת במהלך לימודיו מאות הודעות (עמ' 7 שורות 29-26 לפרוטוקול, שם העיד התובע כי נשלחו אליו בין הודעה לשלוש הודעות בשבוע; ועמ' 28 שורה 3 לפרוטוקול). אולם לשיטת התובע, מתוך סך ההודעות שנשלחו אליו, 52 הודעות דוא"ל ו-11 מסרונים מהווים דבר פרסומת (סעיף 11 לכתב התביעה). יתר ההודעות שנשלחו אינן מהוות לשיטת התובע דבר פרסומת, למשל, כשמדובר במשלוח סיכומי שיעור. 15 הודעות דוא"ל ו-11 מסרונים נשלחו לאחר שהתובע ביקש להפסיק את משלוח ההודעות הפרסומיות (עמ' 3 שורה 22 לפרוטוקול). בנסיבות אלו הגיש התובע את תביעתו לקבלת פיצויים לדוגמה בסך 64,000 ש"ח (אף שלהבנתי מסעיף 11 לכתב התביעה עולה שנשלחו לתובע 63 ולא 64 הודעות פרסומיות).

3.הנתבעת, מצידה, אינה מכחישה את משלוח ההודעות, אולם טוענת, בין היתר, כי אין מדובר בדבר פרסומת, וכי אין מקום בנסיבותיו של מקרה זה לחייבה בפיצויים לדוגמה. כן מעלה הנתבעת טענות לגבי חוסר תום-ליבו של התובע, לצד טענות נוספות שידונו להלן.

4.הנתבעת הפרה את הוראות חוק התקשורת. ראשית אציין, כי התרשמתי שההודעות המדוברות אכן מהוות דבר פרסומת כהגדרתו בסעיף 30א(א) לחוק. בחלק מן ההודעות קיים פרסום לאירועים שונים בתשלום. אף שהנתבעת טענה שהיא עצמה אינה מניבה רווח מאירועים אלו, הרי שעיון בהודעות מלמד שהן עסקו בנושאים מסחריים. הודעות רבות עוסקות במכירת כרטיסים לאירועים. חלק מן ההודעות כלל פרסום של ספונסרים שונים לאירועים. יש הודעות שבהן נכללה פרסומת לרכישת מוצרים כגון מכונת קפה וציוד משרדי, וכן פרסום של חנות האגודה. אומנם, קיימות הודעות שבהן דובר היה באירועים חינמיים (בעיקר במסרונים). עם זאת, עדיין מדובר לטעמי בהודעות שאפיין הכללי מסחרי, אף שניתן להסכים כי אותם פרסומים לגבי אירועים חינמיים אינם מצויים בליבת המונח "דבר פרסומת" וניתן לייחס להם גם מטרה של גיבוש הסטודנטים, עידוד חיי חברה במכללה וכדומה. לדבר יינתן ביטוי בקביעת שיעור הפיצוי.

5.אין חולק שהתובע לא נתן הסכמתו למשלוח אותן הודעות (סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת). בנוסף, בכותרת הודעות הדוא"ל לא נרשמה המילה פרסומת, וזאת בייחוד לגבי ההודעות המהוות דבר פרסומת מובהק, כגון פרסום של מוצרים, חנות האגודה ואירועים בתשלום (סעיף 30א(ה)(1)(א) לחוק). יצוין כי בסיכומיו התובע מיקד את טענותיו בשתי הפרות אלו של חוק התקשורת. עם זאת, הפרה נוספת של החוק היא אי-הכללת שם השולח ודרכי יצירת הקשר עימו במסרונים (סעיף 30א(ה)(2) לחוק). הפרה נוספת היא, כמובן, שהנתבעת לא הפסיקה את משלוח הודעות הפרסומת על אף בקשותיו של התובע שתעשה כן, בקשות שנמסרו הן בהודעות דוא"ל, הן במסרונים.

הנתבעת אף הודתה שלא עמדה בהוראות החוק, ובלשון בא-כוחה בדיון, "אני משיב שאין מחלוקת ולא עמדנו בחוק התקשורת. אכן לא קיבלנו הסכמתו..." (עמ' 1 שורות 31-30 לפרוטוקול).

6.אעיר, כי לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת שלפיה קיימת בענייננו תחולה לסעיף 30א(ג) לחוק, שלפיו ניתן לשלוח לנמען דבר פרסומת ללא הסכמתו אם הנמען מסר את פרטיו למפרסם במהלך רכישה של מוצר או שירות או במהלך משא ומתן לרכישה כאמור. תנאי לתחולת הוראה זו הוא שהנמען לא הודיע על סירובו לקבל את דברי הפרסומת (סעיף 30א(ג)(2)). בענייננו, משניתן בידי התובע טופס שבו הייתה התייחסות לעניין זה, והתובע הותיר את חלק זה בטופס ריק, יש לראות בכך סירוב שלו לקבל את דברי הפרסומת. בנוסף, הנתבעת המשיכה לשלוח לתובע הודעות נוספות גם לאחר ששלח אליה בקשות להסירו מרשימת התפוצה. אם כן, עלינו לפנות לשאלה מהו שיעור הפיצויים לדוגמה שיש לפסוק לטובת התובע.

7.סעיף 30א(י)(1) לחוק התקשורת קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק בשל הפרת הוראות החוק פיצויים לדוגמה בסכום שלא יעלה על 1,000 ש"ח להודעה. בהתאם להוראות חוק התקשורת על בית המשפט לשקול בקובעו את שיעור הפיצוי, בין היתר, את האינטרס שבאכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו, את הרצון לעודד את הנמען לממש את זכויותיו ואת היקף ההפרה. בתוך כך, אין לשקול את גובה הנזק שנגרם לנמען כתוצאה מביצוע ההפרה (סעיף 30א(י)(3) לחוק). גם ההלכה הפסוקה התוותה שיקולים שונים שיש לשקול בקביעת שיעור הפיצוי (ראו, רע"א 1954/14 ‏חזני נ' הנגבי, פיסקה 10 (‏4.8.2014) (להלן – עניין חזני)). בין אלו, על בית המשפט לשקול את נסיבות משלוח ההודעות, תוכן הפרסום, התנהגות הנתבע, הרווח הצפוי לו מן הפרסום ומספר ההודעות שנשלחו. שיקול נוסף הוא התנהלות התובע ותום-ליבו, ובכלל זאת האם ניתנה בידי התובע אפשרות להסיר עצמו מרשימת התפוצה והוא לא ניצלה (ראו, פסקי הדין של השופטים א' רובינשטיין ו-י' עמית בעניין חזני).