לפניי תביעה שטרית שעניינה שיק על סך 23,800 ₪, ששימש לטענת התובע כבטוחה להלוואה חוץ בנקאית שהעניק לנתבע.
רקע
1. בין הצדדים התקיימו יחסי שכירות עסקית. במסגרתם התובע, באמצעות חברה שבבעלותו, השכיר לנתבע יחד ולחוד עם אחיו וחברה שבבעלותם, נכס מסחרי לצרכי עסק. יחסי השכירות התקיימו במשך שנים ארוכות, בהתאם להסכם שכירות שנחתם בשנת 2003 והוארך משנה לשנה, עד לשנת 2014 (תוקף ההארכה האחרונה היה עד ליום 15.3.15).
2. ביום 21.7.14 הודיע הנתבע בכתב על עזיבה מוקדמת של המושכר וביקש ממנו למצוא שוכר חלופי. במכתב (נספח ה' לתצהיר הנתבע) התחייב הנתבע להמשיך לשלם את דמי השכירות בהתאם להסכם, וכן לפנות את המבנה מכל חפציו. כחודש לאחר מכן, בסוף חודש אוגוסט 2014, נערך הפינוי, ובשלב זה החל להתגלע הסכסוך בין הצדדים שחלקו נדון בתביעה בגין נזקים שהתובע טען שנגרמו למושכר וחלקו נדון בהליך דנא, כפי שיפורט להלן.
3. כחודשיים וחצי לאחר עזיבת הנתבע את המושכר, בתחילת חודש דצמבר 2014, הפקיד התובע את השיק נשוא התביעה לפירעון בבנק. מדובר בשיק על סך 23,800 ₪, משוך על שם הנתבע לפקודת התובע, זמן פירעון 20.9.14. השיק הוחזר עקב עיקול על החשבון. ביום 21.12.14 פנה התובע לנתבע במכתב התראה ודרש את פירעון השיק שחולל. ביום 5.1.15 השיב הנתבע, כי כל דמי השכירות והחשבונות השוטפים שולמו, ולפיכך השיק הופקד שלא לצורך. ביום 8.1.15 השיב התובע כי נותרו בנכס המושכר נזקים כבדים, ששמאי אמד אותם בסך של 80,000 ₪. יחד עם זאת, נטען במכתב, כי השיק שבמחלוקת אינו קשור לשכירות אלא מדובר בהלוואה פרטית שניתנה במזומן על ידי התובע לנתבע. ביום 13.1.15 השיב הנתבע כי השיק ניתן עבור השלמת דמי השכירות, בסך של כ- 2,000 ₪ לחודש, אשר הוסכם בין הצדדים שתשולם ללא חשבונית מס כחוק. הנתבע הכחיש במכתב נטילת הלוואה כלשהי. ביום 15.1.15 השיב התובע במכתב נוסף, שבו חזר על עמדתו שלפיה מדובר בהלוואה פרטית שאינה קשורה לשכירות.
4. בחודש מרץ 2015, הגיש התובע באמצעות החברה שבבעלותו תביעה כספית נגד הנתבע על סך כ- 87,000 ₪ בגין נזקים וחוב ארנונה (ת"א 35086-03-15 טירת גוש 6195 כהנא בע"מ ואח' נ' טופ שיווק מוצרי צרכיה בע"מ ואח'). התביעה לא כללה אזכור כלשהו לשיק נשוא תביעה זו, ובכתב ההגנה העלה הנתבע את סוגיית קיום השיק ואת התכתבות הצדדים ביחס לכך. הצדדים הסכימו באותו הליך למתן פסק דין בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 בטווח שבין 10,000 ל- 30,000 ₪. ביום 16.9.15 ניתן פסק הדין, ונפסק כי על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 20,000 ₪.
5. לאחר סיום ההליך ביקש הנתבע את החזר השיק, אולם התובע עמד על כך שמדובר בהלוואה, וביום 2.12.15 הפקיד את השיק לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. הנתבע הגיש התנגדות, ומכאן ההליך שלפניי.
6. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסב על מהותו של השיק. כאמור לעיל, לטענת התובע, השיק ניתן כבטוחה להחזר הלוואה פרטית שנתן התובע לנתבע, ללא קשר לשכירות, על סך 23,800 ₪, הלוואה אשר אותה הנתבע לא השיב. לטענת הנתבע, השיק ניתן להבטחת השלמה במזומן (ב"שחור") לדמי השכירות שנקבעו בהסכם, ואשר שולמו לתובע.
דיון והכרעה
7. בהתאם לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1973 (להלן: "החוק") ולפסיקה שפירשה אותו, בנסיבות של שיק שנועד להבטיח החזר הלוואה, יש לדון תחילה בעילת התביעה החוזית של עסקת היסוד, שעניינה הפרת הסכם ההלוואה על ידי הלווה. בגדרה של עילת תביעה זו, מוטל על התובע להוכיח בין הייתר את שיעורי ההלוואה שנתן ואת סכום ייתרת ההלוואה שטרם נפרעה על ידי הלווה (ע"א 4003/07 בס נ' אריה (21.1.09) (להלן: עניין "בס"); רע"א 2132/09 אריה נ' בס, 8.7.09)). זאת בניגוד לתביעה שטרית רגילה, שבה חלה חזקת תמורה ועל הנתבע להוכיח שלא קיבל תמורה בגין השטר (ע"א (מרכז) 4862-01-14 שטרצר נ' שלום, 31.3.14 פסקה 19 לפסק הדין). יפים לעניין זה דברי כב' השופט שנלר בעניין בס, בפסקה 19 לפסק הדין, כדלקמן:
"... המחוקק קבע כי ככל שעסקינן בבקשה לביצוע שטר, שהחוק חל עליה – לא מדובר בעילה שטרית רגילה המנותקת מעסקת היסוד, אלא בית המשפט יבחן גם את עסקת היסוד... מעת שעסקינן בבקשה לביצוע שטר שהחוק חל עליה - עסקת היסוד היא הנדונה, ראשית לכל, בפני בית המשפט, ולכן הורה המחוקק כי על התובע, כחלק מעילת תביעתו, לצרף את המסמכים הקשורים לעסקת היסוד, תוך פירוט מלא של מכלול הפרטים הקשורים להלוואה. בהתאם, בית המשפט יבחן את עסקת היסוד, ויברר אם אכן בהתאם לה ובכפוף להוראות החוק, רשאי התובע להיפרע מהנתבע את השטרות נשוא הבקשה לביצוע".
8. חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות חל על כל הלוואה הניתנת על ידי גורם שאינו תאגיד בנקאי לאדם פרטי שאינו תאגיד (ר' הגדרות "לווה" ו"מלווה" בחוק). מכאן, החוק חל גם במקרה דנא. יחד עם זאת, סעיף 15 לחוק קובע סייג, שלפיו חלק מהוראות החוק, ובכללן דרישת סעיף 2 לחוק בדבר קיום הסכם הלוואה בכתב, לא יחולו על מלווה שנתן את ההלוואה שלא על דרך עיסוק. הנטל להוכיח שההלוואה לא ניתנה על דרך עיסוק מוטל על המלווה, אשר טוען לקיום הסייג (עניין בס, בפסקה 26; ע"א (ת"א) 13801-02-13 ליה נ' צנזה (14.8.14) בפסקה 19).
9. במקרה דנא, כפי שיפורט להלן, התובע לא הוכיח את קיום הסייג הקבוע בסעיף 15 לחוק, ומכאן חלות על ההלוואה כלל הוראות החוק ובכללן חובת עריכת הסכם הלוואה בכתב. מאחר שאין מחלוקת שלא נערך הסכם בכתב, לא נכרת הסכם הלוואה תקף, וככל שהצדדים התיימרו לכרות הסכם הלוואה בעל פה, כטענת התובע, הרי שהוא בטל. בטלות ההסכם גוררת עמה סעד של השבה. אולם על מנת שהתובע יזכה בהשבה עליו להוכיח שניתנה הלוואה וכי נותרה יתרת חוב שטרם נפרעה על ידי הלווה (לתוצאת הבטלות של הסכם הלוואה על דרך עיסוק שנערך בעל פה, ולסעד ההשבה הנגזר מכך, ר' ת"א (פ"ת) 25932-08-14 שמואלוב נ' גרסימוב (28.11.17) להלן: עניין "שמואלוב" בפסקאות 18-28 לפסק הדין והמקורות הנזכרים שם). בענייננו, גרסאות הצדדים ביחס לשאלה האם ניתנה הלוואה אם לאו הינן לכל היותר, מבחינת התובע, שקולות, ובנסיבות אלה לא הוכחה זכאות התובע להשבה ודין התביעה להידחות במלואה.
להלן אפרט.
א. ההלוואה, ככל שניתנה, הינה על דרך עיסוק וטעונה הסכם בכתב
10. הכלל הוא, שהלוואה שהחוק חל עליה תיחשב כהלוואה שניתנה על דרך עיסוק, והסייג הקבוע בסעיף 15 לחוק יחול כאמור רק אם המלווה יוכיח כי ההלוואה ניתנה שלא על דרך עיסוק. בענייננו לא עלה בידי התובע להוכיח את התקיימות הסייג, וזאת אף אם נצא מנקודת הנחה שאכן ניתנה הלוואה.
11. לדברי התובע, בתצהירו, ההלוואה ניתנה כסיוע לנתבע לאחר שנקלע לקשיים כלכליים. יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית של התובע, הוא ציין כי בינו לבין הנתבע לא שררו יחסי חברות, ואף לא כל יחסים עסקיים אחרים פרט ליחסי שוכר-משכיר. כך, התובע העיד כי נהג להיפגש עם הנתבע במשרדו, פגישה שנתית, על מנת לחתום על הארכת הסכם השכירות ולהעביר 4 שיקים בגין שנת השכירות הקרובה (עמ' 6, ש' 4-9). בהמשך לכך, כאשר נשאל התובע האם לא היה נפגש עם הנתבע מעבר לפגישה היחידה של מתן השיקים, הוא השיב: "לא היינו חברים, רק במשרד היה מגיע אליי" (עמ' 6, ש' 11). התובע גם ציין כי לעיתים היה משוחח עם הנתבע כאשר היה מגיע למחסן ששכר וכי לעיתים היה מוסר לו את החשבונית שהנתבע היה מקבל אחת לשלושה חודשים. התובע ציין כי הוא מעולם לא השתתף באירוע משפחתי של הנתבע, וגם הנתבע לא השתתף באירוע משפחתי שלו. לדבריו הם מעולם לא התארחו זה בביתו של זה והוא גם לא מכיר את אשתו של הנתבע. עם זאת, התובע ציין כי כאשר הנתבע היה מגיע למשרדו, הוא היה יושב אצלו כ- 45 דקות ובמהלכן מספר על בעיות כגון רופא עיניים וכן היו מדברים על דברי תורה (עמ' 6, ש' 19-31).