תא"מ 35865-06-13 סיידה נ' אבו פארס

1. פסק-דין זה ניתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984 וזאת מכוח הסכמת הצדדים, כמפורט בפרוטוקול מהיום.

2. כבר בראשית הדברים אדגיש, כי בעובדה שהצדדים הסכימו והסמיכו את בית המשפט להכריע על דרך הפשרה, יש להצביע על כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת, אשר יהיו בה קביעות וממצאים חד משמעיים ביחס למי מהצדדים. בעניין זה כבר נקבע בפסיקה: "הסכמה זו מקפלת בתוכה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "יקוב הדין את ההר" ואת נכונותו של כל צד להטות אוזן קשבת לטענות חברו. המשפט מכיר בחשיבות ערך האמת, אך גם ביחסיותו של ערך זה. המשפט מתרחק מערכים מוחלטים ומחפש פשרה- המשקפת את מלוא המורכבות של הקיום האנושי- בין ערכים מתנגדים. דווקא החיפוש אחר ערכים ובהם החיפוש אחר האמת מביא את המשפט לצורך הדורש לאזן בין ערכים מתנגשים (ראה אהרון ברק- על משפט שיפוט ואמת, משפטים כ"ז (תשנ"ו) 11). כבר נקבע כי פסיקת בית המשפט בהליך לפי סעיף 79 איננה מוגבלת לד' אמותיו של הדין המהותי אלא גם לעקרונות ושיקולים של מוסר, חירות, צדק, שלום ויישור הדורים" (ת"א (ת"א) 726247/06 סלקום ישראל בע"מ נ. בריטניה ישראל מעוף נכסים והשקעות בע"מ).

3.כפי שהובהר והוסכם על ידי הצדדים, פס"ד זה אשר ניתן על דרך הפשרה אינו מנומק. בעניין זה אזכיר את ההלכה כי מוטב שפס"ד על דרך הפשרה לא ינומק בשל מורכבות השיקולים העומדים בבסיסו ואשר אינם ניתנים למדידה ומשקל (ראה רע"א 3876/01 פלסט בע"מ נ. שיטרית, שם סקר בית המשפט את הבסיס להלכה זו).

4.לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים ובין היתר את הטענה כי אין חולק שהבקר שנכנס לכרם התובע הינו של הנתבע ולרבות טענת הנתבע לרשלנות תורמת מצד התובע (אשר לטענת הנתבע, לא דאג לסגירת השער ואי הקטנת הנזק מטעמו) ולאחר שהבאתי בחשבון גם את נטלי ההוכחה המוטלים על הצדדים ובנוסף, אף שקלתי שיקולים החורגים מדלת אמותיו של הדין המהותי והראויים להכרעה על דרך הפשרה, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכום כולל של 14,500 ₪. למען הסר ספק, סכום זה כולל גם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, אשר נפסקו אף הם בהתאם להכרעה על דרך הפשרה.

5.משההליך הסתיים בהסכמה להכרעה על דרך הפשרה ולא נשמעו הוכחות, ניתן פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה.