איילון חברה לביטוח בע"מ נ' סרדס ואח'

1.לפניי תביעת שיבוב בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים.

2.ביום 16.11.2014 אירעה תאונה בין רכב השייך למבוטח התובעת לבין רכב הנהוג על ידי הנתבע 1 ("הנתבע"). התובעת שילמה תגמולי ביטוח למבוטחה, ובמסגרת תביעה זו היא עותרת לשיבוב מהנתבע ומהמבטחת שלו, הנתבעת 2 ("הנתבעת"). הנתבע לא הגיש כתב הגנה, וביום 27.2.2017 ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה. הנתבעת אינה חולקת על כך שהנתבע אחראי לתאונה, אלא שלטענתה לא היה לנתבע כיסוי ביטוחי תקף, מכיוון שהוא נהג ללא רישיון בתוקף. אעיר, כי הנתבע לא זומן לעדות, לאחר שלטענת הנתבעת היא עשתה מאמצים לאתרו ולא הצליחה בכך.

3.בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי במועד התאונה היה הנתבע בשלילה עקב גזרי דין של בית משפט לתעבורה והחלטות של משרד התחבורה בגין שיטת הנקוד. מתעודת עובד ציבור שצורפה על ידי הנתבעת עולה, כי היו לחובת הנתבע שלוש שלילות: שתיים מכוח גזרי דין של בית משפט לתעבורה – האחד מיום 29.5.2011 והשני מיום 12.9.2011; והשלישית מיום 23.10.2014 מחמת "שיטת הניקוד". אין למעשה מחלוקת כי הנתבע היה בשלילה, השאלה היא האם הוכח שהוא היה מודע לכך.

4.נקודת המוצא היא, כי הכיסוי הביטוחי אינו נשלל אלא אם הנהג ידע בפועל על הפסילה או ההתליה של רישיונו. אין די ב"ידיעה קונסטרוקטיבית", והעובדה שהנתבע יכול היה לדעת כי הוא בשלילה אין די בה (ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון ממו ז"ל (20.6.2007); ע"א 7602/06 עזבון חאדג'ג' ז"ל נ' מלכה (11.10.2011)). הנטל להוכיח כי המבוטח ידע על פסילת או התליית רישיונו מונח על כתפי חברת הביטוח. בענייננו, לא הוכח שהנתבע ידע על היותו בשלילה. מהמסמכים שצורפו עולה, כי ההודעות שנשלחו אליו בדואר רשום חזרו מהטעם של "לא נדרש". בנסיבות אלו, לא עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה להראות כי קמה עילה לשלילת הכיסוי הביטוחי מהנתבע (ראו, תא"מ (שלום נצ') 54362-09-14 אלחסוב נ' אטדגי (31.12.2015), וההפניות שם).

5.הנתבעת טענה לראשונה בדיון כי בנוסף לשלילות הרישיון של הנתבע הרי שרישיונו לא היה בתוקף מכיוון שלא חודש החל משנת 2010. בסיכומיה טוענת הנתבעת, כי מפרוטוקול הדיון באחד התיקים שנדונו בבית המשפט לתעבורה עולה שהנתבע ידע על כך. התובעת טוענת כי הטענה עלתה לראשונה בדיון, ושם גם הוצגו לראשונה המסמכים התומכים, לפי הנטען, בטענה זו. אכן, נראה כי מדובר בהרחבת חזית, שעה שהטענה לא עלתה בכתב ההגנה והוצגה לראשונה בדיון. אין מדובר בעניין טכני גרידא, שכן הטענה מעוררת שורה של שאלות, אשר התובעת עומדת בסיכומיה על חלקן, כגון: האם יש בפירוט בתעודת עובד הציבור משום ראיה מספקת לכך שהרישיון לא חודש; מה משמעות העובדה שנראה שמשרד התחבורה המשיך לשלוח לנתבע הודעות מהן עשוי להשתמע כאילו יש לו רישיון תקף; האם די בפרוטוקול הדיון בבית המשפט לתעבורה כדי להוכיח שהנתבע ידע על כך שרישיונו פקע, ומה משמעות העובדה שהדיון התקיים כשלוש שנים לפני התאונה; מה ההשלכות כאשר אי קיומו של רישיון תקף נובע מאי חידושו, והאם יש משמעות לסיבה שבגינה לא חודש הרישיון; וכדומה. נוכח מסקנתי כי מדובר בהרחבת חזית, אין צורך להידרש לשאלות האמורות לגופן.

6.לפיכך, התביעה מתקבלת. הנתבעת 2 תשלם לתובעת סך של 15,294 ש"ח, בתוספת סך של 375 ש"ח בגין אגרת משפט, שכר העד שנפסק בדיון ושכר טרחת עורך דין בסך 2,684 ש"ח.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ח, 23 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.