1.זוהי תביעה כספית בסך 66,722 ₪ בעילה חוזית ונזיקית בגין גניבה של רכב שהנתבע שכר מהתובעת.
תמצית טענות הצדדים:
2. התובעת טענה להתרשלות של הנתבע בהחזקה של רכב סיאט דובלו מ.ר. 57-324-11 (להלן-"הרכב") שהושכר לו ביום 12/04/15 (צורף בנספח א' התביעה, להלן - "החוזה") ולדיווח כוזב על אירוע גניבה של הרכב (להלן- "האירוע"; "הגניבה") שהתרחש בשעות לפנות בוקר ביום 17.4.15 בעת שהרכב היה בחזקת הנתבע ו/או באחריותו.
3. מכאן התביעה לפיצוי בגין נזקה של התובעת באי השבת הרכב לידיה כמצוות החוזה ולפי שוויו בהתאם לדו"ח השמאי מטעמה (נספח ג' לכתב התביעה) ולתשלום שכרו של השמאי.
4.הנתבע, דחה את הטענות של התובעת וטען להעדר אחריות שלו לגניבה שלפי החוזה, הוא פטור גם מהשתתפות עצמית בגין אירוע של גניבה.
תלונה שהגישה התובעת נגדו למשטרה בגין הגניבה (להלן-"תלונת התובעת") הסתיימה בסגירת תיק החקירה מחוסר ראיות מספיקות להעמדה לדין (נספח ראשון לכתב ההגנה).
הנתבע טען כי מסר אמנם גרסה שגויה בהודעתו לתובעת ובהודעה הראשונה שלו למשטרה (להלן-"ההודעה הראשונה") על מקום חניית הרכב עובר לגניבה. הגרסה, תוקנה בחקירתו במשטרה בגין תלונת התובעת בהודעתו על חניית הרכב ברח' פינס ולא ברחוב חיי אדם. לדבריו, לא היה בכוונתו למסור מידע כוזב והדיווח השגוי שנמסר תחילה, נבע מעייפותו במועד מסירתו.
5. עוד טען הנתבע כי מסירת מפתחות הרכב לתובעת לאחר הגניבה, מחזקת את טענתו לפיה לא התרשל באחזקת הרכב וכן הוכחש הנזק ושיעורו המופרז.
דיון והכרעה:
המסגרת הנורמטיבית:
6.המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לאירוע שבפני היא בפקודת הנזיקין לפיה טענה התובעת כי להתרשלות הנתבע בנוגע לרכב ובחוק השומרים , התשכ"ז- 1967 (להלן-"חוק השומרים"), בהיותו חוק ספציפי לעניין גדרי האחריות לרבות בשאלת ההתרשלות.
7. סעיף 1 לחוק השומרים קובע: (א)"שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". שוכר רכב, הוא בגדר מחזיק ברכב שלא מכוח בעלות ובעניינינו, מכוח חוזה השכירות והריהו במעמד של שומר. עוד קובע חוק השומרים: 1(ג) "השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר" (על ההחזקה כמקור לאחריות ראו: רע"א 270/01 תמנון שירותי מיגון אבטחה וכוח אדם (1993) בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ז (2) 817 , להלן – "פרשת תמנון"; ע"א 46/75 מדינת ישראל נ' לבנשטיין, פ"ד ל(1) 716,723 ).
סעיף 2 לחוק השומרים קובע בעניין גדרי האחריות של שומר, לפי סיווג השמירה:
"(א) שומר חנם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו.
(ב) " שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס הייתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".
בע"א 341/80 עלי נ' ששון (פ"ד לו (3) 281 , להלן-"פרשת ששון") נקבע מפי כב' השופט שינבויים: "החוק מבחין בין שומר שכר, אשר השמירה היא המטרה העיקרית של החזקתו בנכס, דהיינו, כאשר הנכס נמסר לו לשם שמירה, לבין שומר בחינם, או שומר בשכר שהשמירה היא טפלה למטרת החזקתו. הראשון אחראי לכל נזק, פרט למקרה שלא היה יכול לחזותו מראש ולמנוע את תוצאותיו, ואילו שני האחרים חייבים, רק אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו על-ידי רשלנותם" . ובעניין נטלי ההוכחה נקבע: "מלשון החוק משתמע, כי על בעל הנכס, התובע משומר בחינם, מוטלת חובת ההוכחה כי השומר התרשל. כי הרשלנות היא עילת תביעתו של בעל הנכס, ועליו להוכיחה. מאידך גיסא, שומר בשכר בעל האחריות המופחתת, כאמור בסעיף (ב) סיפא, חייב להוכיח שלא התרשל, כי בעבורו חוסר הרשלנות מהווה פטור מאחריות לפי לשון החוק. הווה אומר, לגביו זוהי עילת הגנה, ועליו להוכיחה" (שם, עמ' 287).
8. בעניינינו, שכר הנתבע את הרכב לצרכיו ולהנאתו ושמירתו על הרכב טפלה לתכלית של השכירות כמובא בסעיף 2(ב) לחוק השומרים.
על הרשלנות לפי חוק השומרים נקבע:
"הרשלנות שבחוק השומרים דומה ביסודה לרשלנות שבפקודת הנזיקין, מבלי שיהיה דמיון ביניהן לכל פרטיהן ודקדוקיהן. היחסים שקובע חוק השומרים בין השומר לבין בעל הנכס מטילים על השומר את החובה כלפיו שלא להתרשל. חובתו של השומר כלפי בעל הנכס נראית לי כחובתו של בעל משלח יד" כשהוא משתמש במשלח ידו. כשם ש'בעל משלח יד' היה צריך לנקוט 'מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט', כך חייב השומר לנקוט אותה מידת זהירות, שהיה נוקט שומר סביר ונבון" (פרשת ששון, עמ' 288).
לפיכך, על הנתבע ששכר את הרכב מהתובעת מוטלת האחריות לנהוג בזהירות בהחזקתו ועליו הנטל להוכיח כי לא התרשל בשמירה עליו.
המסכת העובדתית:
9.שמעתי את העדות של הקב"ט של התובעת העד גלעד זרקא (להלן-"הקב"ט") ואת עדותו של הנתבע והעדים מטעמו בעניין התנהגות התובע עובר לאירוע ולאחריו.
10. לגרסת הנתבע, נודע לו לראשונה על היעלמות הרכב מפי נציג התובעת שהודיע לו על כך בבוקרו של יום 17.4.15 (סעיף 5 לכתב ההגנה). לגרסת התובעת, העד זרקא שוחח טלפונית עם הנתבע ביום 17.4.15 בבוקר, משהודע לו מחברת איתוראן על ניתוק מתח במצבר של הרכב ועל הימצאותו באזור דהרייה בסמוך לחברון (סעיף 3 לתצהיר הקב"ט).
מעדות הקב"ט ומצפייה במהלך עדותו, בסרטון שהופק ממערכת ג'י. פי. אס שברכב והוגש באמצעותו (עמ' 7 שורות 26-27) הוכח כי הרכב חנה ברחוב פינס בירושלים מקום, ממנו החל הרכב בנסיעה בשעה 23:30 ביום 16/04/15 לכיוון כביש 60. מצפייה בסרטון גם עולה כי הרכב נסע הלוך ושוב בחלקים מכביש 60, עד לעצירתו בשעה 08:30 בבוקרו של ה- 17/04/15 בסמוך לחברון.
11.הנתבע , התבקש בשיחתו עם הקב"ט ביום 14.4.15 להגיש הודעה במשטרה בעניין הגניבה כפי שאכן עשה הלה בהודעתו במשטרה בשעה 11:30 ביום 17.4.15 (נספח ב' לתצהיר הקב"ט, להלן- "ההודעה הראשונה"). בהודעה הראשונה אמר הנתבע כי החנה את הרכב ברח' חיי אדם בירושלים ביום 16.4.15 בשעה 16:00 (שורות 2-3 בהודעה הראשונה).
אין חולק, כמובא בכתבי הטענות, כי הרכב לא חנה ברח' חיי אדם עובר לאירוע כי אם ברח' פינס בעוד הנתבע טוען לטעות בגרסתו במשטרה מחמת עייפותו, לאחר לילה ללא שינה. מאוחר יותר בעדותו, טען הנתבע לראשונה כי היה תחת השפעה של אלכוהול בעת מסירה ההודעה הראשונה, מבלי שנימצא כל ביסוס לכך גם לא בתוכן הודעתו ולא בהערות השוטר שגבה ממנו את ההודעה.
12. מעיון בהודעה הראשונה ומתנהגות הנתבע עובר למסירתה ולאחריה ומעדותו בפני, לא השתכנעתי כי מצבו הקוגנטיבי בעת מסירת אותה הודעה מנע ממנו למסור גרסה סדורה ונכונה על המיקום של הרכב לפני האירוע. בהודעה במשטרה אין כל אמירה של הנתבע לפיה קשה לו להיזכר בפרטים בשל עייפותו או מכל סיבה אחרת ותוכן ההודעה , מתיישב עם דברי הנתבע לקב"ט ולתובעת על מקום חניית הרכב. מה עוד, שההודעה נמסרה בשעה 11:30 ולא בשעת בוקר מוקדמת ולאחר שלדבריו הוא ישן בתחנת המשטרה בהמתינו לגביית ההודעה ממנו (עמ' 14 שורות 28-30).
יתירה מכך, הנתבע העיד על פעולותיו בחיפושיו אחר הרכב ברחוב חיי אדם לחיפוש אחר שברי זכוכית וכיוצ"ב , מה שמעיד על ערנותו ועל דבקותו בגרסתו לפיה חנה בחר' חיי אדם (שורות 9-10 להודעה הראשונה) בעת שצפוי שייזכר בהליכתו בדבר חנייתו ברחוב פינס ככל עסקינן בשכחה ובטעות, כדבריו.
13. בדומה לכך עמד הנתבע על גרסתו בדבר חניית הרכב ברח' חיי אדם, גם בשיחה עם הקב"ט שתומללה והוגשה ע"י התובעת (להלן-"התמלול") . בשיחה , הוזמן הנתבע שוב ושוב לתקן את גרסתו לעניין מקום חניית הרכב וחזר ואמר כי הרכב חנה ברח' חיי אדם (עמ' 2 שורה 11, עמ' 3 שורה 13 עד עמ' 4 שורה 5 בתמליל).
לא זו אף זו, הנתבע לא מיהר להודיע למשטרה על גרסתו השגויה ועל כך שהחנה את הרכב ברחוב פינס (עמ' 15 שורות 30-32) כי אם לראשונה בחקירתו בגין תלונה שהגישה התובעת, כחודש לאחר האירוע (הודעת הנתבע מיום 18.5.15, נספח ה' לתצהיר הקב"ט, להלן-"חקירה במשטרה") באומרו כי הרכב חנה ליד הדווידקה על המדרכה, לאחר המלון המצוי שם (שורות 30 -33 בחקירה במשטרה). זאת מבלי שהיה בידי הנתבע ליישב את אי מסירת גרסה נכונה בסמוך לאחר מועד ההודעה הראשונה , בעוד לגרסתו למד על הטעות כבר בבוקרו של 17.4.15 או בשעות הערב לפי גרסה מאוחרת שמסר (שורות 72-73 בחקירה במשטרה ועדותו עמ' 17 שורה 1, בהתאמה).
14.בנוסף, אין ליישב את התנהגות הנתבע שלא טרח להגיע לרח' פינס על מנת לבחון אם נראים שברי זכוכית מפריצה לרכב כפי שעשה בבדיקתו בנדון ברח' חי אדם, שם לא החנה כלל את הרכב.
15. לאור כל האמור התרשמתי כי גרסתו של הנתבע לוקה בחוסר קוהרנטיות ורצופת סתירות בין הודעתו לתובעת ובהודעה במשטרה ותמליל השיחה עם הקב"ט ובין חקירתו במשטרה ועדותו בפני המלמדים על רצונו להרחיק עצמו מאחריות לרכב עובר לאירוע מבלי שהשתכנעתי כי פעל בסבירות לשמירה עליו.
16. טוען הנתבע כי בעת האירוע הוא וחבריו, העדים מטעמו, בילו במועדון ברחובות בעת שהרכב עשה את דרכו בכביש 60 לכיוון חברון. לדבריו, הוא החנה את הרכב בשעה 23:00 ב-16.4.15 (שורות 34-35 בחקירת המשטרה) ולא כפי שטען מוקדם יותר על חניית הרכב בשעה 16:00 (עמ' 2 לתמליל כמו גם בהודעה הראשונה במשטרה) ובעדותו, אמר כי החנה אותו בשעה 23:30 לערך (עמ' 17 שורות 6-7). את הסתירות החוזרות ונשנות, ביקש כאמור הנתבע ליישב בגרסתו שהובאה לראשונה בעדותו, על היותו תחת השפעת אלכוהול (עמ' 14 שורות 26-31) טענה, אותה דחיתי.
17.לא היה בידי הנתבע ועדיו , ליישב את התהייה על קיום עשרות שיחות ובכלל זה משלוח מסרונים בפלאפון שלו לעדים מטעמו, במהלך השעות בהן הם בילו בצוותא לפי גרסתם ולרבות בנסיעתם באותו רכב לרחובות, וחזור לירושלים (ראו פלט שיחות שהגישה התובעת וכן בעדויות עמ' 19, עמ' 27 שורות 1-14 ועמ' 31 שורות 3-22). כמו כן, ניהול שיחות בין הנתבע לעד בוהדנא בשעות 4-5 לפנות בוקר עם שובם מהבילוי הנטען , במועדון, ללא כל סיבה משכנעת בעדותם לצורך בקיום השיחות, מחזקת את התרשמותי על חוסר מהימנות הנתבע בגרסתו לפיה הוא שהה מחוץ לירושלים בקרות האירוע ללא אפשרות שליטה על הרכב.
יתירה מכך, הוכח מפלט השיחות כי הנתבע שוחח בשעת לפנות בוקר עם אדם אחר מבלי שהוכיח בראיותיו מיהו הדובר , להוכחת אי התרשלותו (עדות בוהדנא עמ' 31 שורות 30-33, עמ' 32 שורות 17-33 ). כך גם, לא הוכח כי עסקינן בטוקמן שפרטי הבעלים הרשום על הקו המופיע בפלט (מר שחאדה) אינם מלמדים דבר כגרסתו.
18. מעבר לתהיות וסתירות בעדויות מטעם הנתבע אוסיף ואומר כי אין ליתן משקל רב לעדותו של העד בוהדנא. העד, הכחיש בפתח עדותו כי שוחח עם הנתבע לאחר שהלה סיים להעיד (עמ' 29 שורות 10-13) בעוד הוכח מתמונה שהציג הקב"ט ומעדותו, כי השניים נראו יחדיו מחוץ לאולם בית המשפט (עמ' 25 שורות 27-29) מה שמערער את מהימנות העד ומחזק את החשש לתיאום גרסאות.
19.הנתבע, גם לא הביא ראייה כלשהי על הימצאותו במועדון בעת האירוע כי אם את חבריו שקבעתי כי עדותם לא עשתה עלי רושם מהימן. אף שהיטב היה ידוע לנתבע כבר ממועד השיחה עם הקב"ט כי בכוונת התובעת להגיש תביעה בעניין אי החזרת הרכב (עמ' אחרון בתמליל) לא טרח הנתבע לאסוף את ראיותיו להוכחת הימצאותו במועדון. חזקה על הנתבע כי היה מביא את ראיותיו ככל שהללו עמדו לטובתו. משלא עשה כן ובהיעדר ידיעה שלו ושל עדיו באיזה מועדון בילו, בכל אלו יש כדי לחזק את טענת התובעת על התרשלותו בשמירה על הרכב . שכן, הנתבע לא הוכיח כי לא היתה לו כל שליטה על הרכב עובר לאירוע ובהתרחשותו על מנת למנוע את הגניבה.
20. היעלמות הרכב ממקום החנייה מבלי שהנתבע הוכיח כי נראו סימני פריצה שם, מתיישבת עם עדות הקב"ט לפיה מפתח הרכב נמסר לידיו כשהוא חסר. לדברי הקב"ט , הוא בדק את המפתח שהוחזר לתובעת ע"י הנתבע ומצא כי הוצא ממנו המעגל האלקטרוני של האימובילייזר , שתפקידו לקבל אישור הנעה של הרכב (עמ' 2 בסיכום הדו"ח של הקב"ט , נספח ו' לתצהירו). הקב"ט, שעשה עלי רושם מהימן, העיד כי הוא מי שפתח את המפתח ובדק אותו ואף צילם אותו בעת שגילה כי נעדר ממנו השביב החיוני לו (עמ' 8 שורות 13-18, עמ' 2 בנספח ו'), מבלי שגרסתו נסתרה בראיות הנתבע.
מכאן עולה, כי החזרת המפתח ללא השביב הנדרש למניעת גניבה יש משום התרשלות מצד הנתבע בשמירה על הרכב שהביאה בסופו של יום להתרחשות האירוע ולנזקה של התובעת באי השבת הרכב לידיה.
יפה הדבר בפרט משלא הוכח כי הרכב נפרץ וכפי שניתן ללמוד מהעברתו בנסיעה, בכבישי ישראל ובתחום הרש"פ (כעולה מהסרטון שהוצג) , ללא כל צורך בהעברתו באמצעות גרר.
21. על חשיבות השמירה על מפתח הרכב ניתן גם ללמוד מהחוזה (סעיף ה.) לפיו השוכר אחראי לכל נזקי התובעת במקרה של גניבה "אם מפתחות המכונית הושארו במכונית או בסביבתה". ובעניינינו, מה תועלת תצמח לתובעת בהחזרת המפתח בו חסר פרט מהותי בו למניעת אירוע הגניבה, עליו נסובה אותה הוראה בחוזה.
לפיכך אין בהחזרת המפתח ללא השביב האמור משום ראייה לביסוס טענת הנתבע על אי התרשלותו ועל קיום החוזה.
למעלה מן הצורך אוסיף, כי אין בשחרורו של הנתבע ממעצר בגין תלונת התובעת כדי להשליך על שאלת הרשלנות, שהוכחה על פי המסכת העובדתית שהובאה בפניי.
22. סיכומם של דברים , אני קובעת כי הנתבע אחראי מחמת התרשלותו ובשל הפרת החוזה לנזקי התובעת עקב האירוע.
23. התובעת, הוכיחה את מחירו של הרכב בחוות הדעת של השמאי מטעמה. הנתבע מצדו , לא הגיש חוות דעת נגדית מטעמו ואף לא ביקש לחקור את השמאי של התובעת על מנת לסתור את ראיות התובעת בנדון.
24. בנסיבות אלו, דין התביעה להתקבל.
הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בסך של 66,322 ₪ וכן את הוצאותיה לשכרו של השמאי בסך של 400 ₪.
25. אני מחייבת את הנתבע בהוצאות משפט וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 7,000 ש"ח.
המזכירות תשלח עותק לצדדים.
ניתן היום, ב' שבט תשע"ח, 18 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.
