תא"מ 32620-10-14 קשר רנטאקר בע"מ נ' הלוי ואח'

1.לפניי תביעה כספית שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים נטענת שאירעה ביום 05.12.2013, בין כלי רכב, מ"ר 82-331-13 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מסוג משאית, מ"ר 31-747-78 (להלן: "המשאית") (ולהלן: "התאונה").

2.המחלוקת היא הן לעניין עצם קרות התאונה.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות מטעם הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעת שהייתה עקבית, ברורה, והותירה בי רושם שהיא אמינה, על פני גרסתו של נהג המשאית.

תחילה נהג המשאית שלל כי התאונה התרחשה ונטען על ידו כי נהג רכב התובעת ניסה להעליל עליו אשמת שווא. אלא שבהמשך עדותו הוא אומר כי "הרגשתי שהוא (נהג רכב התובעת – נ.ס.) בחור טוב ואמרתי לעצמי שהכל יכול להיות" (עמ' 3, שורות 23-22 לפרוטוקול). אמור מעתה, כי נהג המשאית אינו מוציא מכלל אפשרות כי המשאית פגעה בדופן ימינית של רכב התובעת בניסיונה להשתלב בנתיב הימיני ביותר בכיוון נסיעת כלי הרכב.

בנסיבות העניין ולאור התרשמותי מעדותו של נהג רכב התובעת, איני סבור כי נהג רכב התובעת ירדוף אחרי המשאית לאורך מרחק של מספר קילומטרים, אם הוא לא היה בטוח כי המשאית היא זו שפגעה בו.