תא"מ 31922-03-14

בתיק זה, שעניינו נזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונה, אין מחלוקת על אחריות הנתבעים, אלא רק בשאלת היקף הנזק.

לטענת התובעת, היא צירפה לכתב התביעה חו"ד שמאי וחשבוניות תיקון. רכב התובעת נבדק ע"י שמאי מטעם הנתבעים בסמוך לאירוע התאונה. השמאי מטעם הנתבעים אישר באופן מלא את גובה הנזק וקבע בחוות דעתו שהתיקון בוצע בהתאם לחשבוניות. המחלוקת היא לאור קביעת השמאי מטעם הנתבעים שירידת הערך עומדת על סך של 858 ₪, בעוד שהשמאי מטעם התובעת עומדת על סך 2,288 ₪, וכן היא טוענת כי יש להוסיף שכ"ט השמאי בסך 600 ₪ כפי שצוין בכתב התביעה.

הנתבעים טוענים כי על התובעת מוטל הנטל להוכיח מה הנזק שנגרם לה בפועל בגין עלות תיקון הרכב. בידי התובעת נמצאות קבלות אשר מבטאות את הנזק שנגרם בפועל הלכה למעשה. אין מחלוקת שהרכב תוקן, ובהתאם לכלל הראיה הטובה ביותר, היה על התובעת לצרף חשבוניות התיקון והקבלות על התשלום תמורת התיקון בפועל. אם התובעת הייתה מצרפת את הקבלות בפועל, יכול היה ביהמ"ש להשוות אותן עם חוו"ד של השמאי ולדעת מה תוקן ובכמה תוקן בפועל. בנוסף, מדובר בחברה להשכרת רכבים, אשר זוכה להנחות מפליגות לרכבים בבעלותם. ולכן חוות הדעת אינה משקפת את הנזק שנגרם לתובעת בפועל, שכנראה היה נמוך בהרבה, ולכן זו הסיבה שבגינה לא צורפו הקבלות. עוד הם טוענים כי לא צורף הסכם ליסינג המראה כי הרכב צמוד לנהג יחיד ולכן הפחית השמאי 14%. הנתבעים הפנו לפסק הדין המנחה בע"א (מרכז) 33147-11-14 אוטו שי שרותי מימון והשכרה 2006 בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ [23.2.15] ולפיו היה על התובעת להוכיח את עלות התיקון בפועל.

אין חולק כי התובעת בתיק זה, כמו גם בפסק הדין הנ"ל הינה חברה בעלת צי רכב, אשר מטבע הדברים מגישה תביעות רבות בגין נזקי רכוש.  אלא שיש להבחין בין המקרה שנדון בפרשת אוטו שי לבין המקרה הנוכחי. שם קבע בית המשפט כי המערערת – "מסרבת באופן שיטתי להציג את אותן חשבוניות כדי להוכיח מה הייתה עלות התיקונים בפועל" (סעיף 14 לפסה"ד). במקרה זה, צירפה התובעת את החשבוניות לכתב התביעה ואף השמאי מטעם הנתבעים אישר כי התיקון נעשה בהתאם לחשבוניות !! במילים אחרות, לא רק שאין כאן סירוב שיטתי להמציא חשבוניות, ואין כאן הסתרה מכוונת של הראיות הנדרשות לצורך גילוי האמת כמו שבפרשת אוטו שי, אלא ששמאי מטעם הנתבעים מאשר כי החשבונית משקפת את התיקון שבוצע בפועל.

יתרה מכך, בפרשת אוטו שי ברור היה לביהמ"ש, כי המערערת באותו מקרה נוהגת לתקן את רכביה בפועל, בעלות שהיא נמוכה בכ-30% מהערכת השמאי, ולמרות זאת היא מסרבת להוכיח את עלות התיקון האמיתית. הנתבעת לא ביקשה לזמן אף נציג של התובעת כדי לנסות ולהוכיח את טענתה ולא די באמירה סתמית חסרת הוכחה כי ידוע שהתובעת זוכה להנחות מפליגות בתיקון רכביה.

עוד יצוין כי בפסק הדין הנ"ל ציין ביהמ"ש, כי במקרים המתאימים אף די בחוות דעת השמאי על מנת להוכיח קיומו של נזק (ראו סעיף 21 לפסה"ד), אלא שבאותו עניין נקבע,  כי בנסיבות המיוחדות שנדונו שם, אין די בחוות הדעת.  ודוק: בית המשפט באותו עניין לא קבע כעניין שבשיטה כי לא די בחוות דעת להוכחת הנזק, אלא כלשונו,

"בית המשפט צריך להשתכנע שבחו"ד זו יש ראיה מספקת מבחינת משקלה ומהימנותה לצורך הוכחת הנזק. אני סבור כי כל מקרה צריך להיבחן לנסיבותיו, על מנת לקבוע אם די בחו"ד השמאי כדי להוכיח קיומו של נזק, אך ברור שהמקרה דנן, אינו המקרה לפיו חוות דעת השמאי מספקת."

בנסיבות אותו מקרה השתית בית המשפט המחוזי את קביעתו כי לא די בחוות הדעת  לאחר שהוכח כי  המערערת התחמקה מהגשת אותן הראיות שהיו בידיה להוכחת נזקיה האמיתיים, ואף הודתה כי חוות דעת השמאי איננה מייצגת נכונה את היקף עלות תיקון הנזק. ברי כי לא אלו הנסיבות שבפניי אשר כלל לא הוכחו. נהפוך הוא: התובעת צירפה חוות דעת שמאי וחשבוניות תיקון ושמאי הנתבעת אישר את הדברים ודי בכך כדי להוכיח את הנזק.