לפניי תביעה לפיצוי בגין לשון הרע, שעילתה – הודעה שכתבה הנתבעת בדף הפייסבוק של היישוב שערי תקווה, בעקבות מחלוקת בוועד היישוב. זה לשון ההודעה (להלן: "הפרסום"):
"מה נסגר עם יוסי אחונוב? מתי יניח לעושי המלאכה לעשות את עבודתם.. בנאדם ששוכח מידי בוקר לקחת את הכדורים שלו! אני מוכנה לעשות לו תזכורת לקחת ואתם ולהניח לאנשים נורמליים לחיות בשלווה ושלום!!!"
לטענת התובע, מדובר בלשון הרע, המצדיקה פסיקת פיצוי בשיעור ניכר. לטענת הנתבעת, מדובר בדברים החוסים תחת ההגנות הנתונות בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, ואשר תכליתן – הבטחת חופש הביטוי, גם ביחס לביטויים שאינם נעימים.
מאחר שהעובדות אינן שנויות במחלוקת, הסכימו הצדדים כי בית המשפט יכריע בתיק ללא צורך בשמיעת ראיות, ועל יסוד החומר שבתיק וסיכומי הצדדים. לאחר שנשמעו הסיכומים לפניי, הגיעה עת ההכרעה.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ועל יסוד ההלכות הפסוקות, העקביות והמחייבות – אין בידי להיעתר לתביעה, ואני סבור שדינה להידחות. להלן יובאו נימוקיי לכך, בתמצית.
כבר בפתח הדברים אציין, כי אין בתוצאתו של פסק דין זה כדי להוות עידוד או הסכמה לפרסום, או להתבטאויות דוגמת הפרסום. מדובר בדוגמה נוספת למגמה מדאיגה ומצערת שמורגשת בשיח הציבורי בישראל, מגמה של הקצנה והחמרה באופן ההתבטאות, באופן שביטויים אלימים, גסים ומכוערים הפכו לעניין שבשגרה, כמעט לנורמה. בייחוד נכונים הדברים כאשר מדובר בהתבטאויות ברשת האינטרנט, שם הפכה הבוטות וגסות הרוח הבאה לידי ביטוי בתגוביות (טוקבקים) כמעט לערך: נראה לעתים שהמגיבים באתרי האינטרנט השונים מתחרים ביניהם מי יהיה בוטה יותר, אלים יותר מילולית ומי יפליא בגידופיו כלפי הכותב, נושא הכתבה או כל אדם אחר.
השימוש בתיבה "בנאדם ששוכח מידי בוקר לקחת את הכדורים שלו" אינו מופת של טעם טוב או של עדינות נפש, ויש להצר על בחירתה של הנתבעת לעשות בו שימוש. אלא שלא זו השאלה: השאלה שלפני היא, אם יש לחסום ביטויים מכוערים מסוג זה אם לאו.
לאחר שעיינתי בפסיקה שהציגו באי כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אף שהפרסום אינו לפי רוחי, ומוטב היה לולא בא לעולם כלל, הוא חוסה תחת ההגנות שבחוק איסור לשון הרע, כפי שפורשו בפסיקת בית המשפט העליון.
בפתח הדברים יצוין, כי הנתבע הוא איש ציבור. ככזה, הביקורת עליו היא חלק בלתי נפרד מנטל התפקיד, והנוטל על עצמו תפקיד ציבורי – נוטל יחד עמו את הסיכון שבביקורת על תפקידו ועל תפקודו. מטבעה של ביקורת, שלא תמיד היא ערבה לאוזני המבוקר, אולם לנוכח החשיבות שרואה הדין בישראל בחופש הביטוי כערובה לקיומה של הדמוקרטיה, "גבולות הגזרה" של ביקורת על אישי ציבור הם רחבים יותר.
אכן, כפי שטען ב"כ התובע, שמם הטוב של אנשי ציבור אינו הפקר, ואסור שיהיה הפקר; גם אנשי ציבור אינם מוחזקים כמי שהסכימו ששמם הטוב יירמס בראש חוצות, וגם אנשי ציבור זכאים להגנה מפני השתלחות שלוחת רסן. אלא שהפסיקה שהזכיר ב"כ התובע בקשר לכלל זה מתייחסת למקרים קיצוניים בהרבה – מקרים שבהם יוחסו לאנשי ציבור מעשים פליליים, לרבות כאלה שנעשו אגב ניצול כוח המשרה שבידם.