הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פדילה

1.בפני תביעה שטרית, במסגרת הוגש לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 510267-01-16) שיק ע"ס 13,950 ש"ח, הנחזה להיות חתום ע"י הנתבע. הנתבע, מצדו, הגיש התנגדות, ובה טען כי הוא אינו חתום על השיק. לאחר שניתנה רשות להתגונן (כנגד הפקדת ערבון) נשמעו הוכחות (בלא שהנתבע מגיש תצהיר נוסף כלשהו), ובשלה השעה להכריע בתביעה.

2.בתמצית, טענות הנתבע בהתנגדות הן, כי הוא חושד ששני בעלי עסק (הוא העסק הנפרע בשיק – "כל גלס בוס"), שהיו נכנסים ויוצאים בשגרה במשרדו של הנתבע, הם שנטלו את השיק ממשרדו ועשו בו שימוש.

3.כבר בהחלטה שנתנה רשות להתגונן, מיום 28.9.2016, ציינתי, כי לגרסה קשיים לא מעטים: כך, עיון בשיק עצמו מלמד, כי סכומו אינו עגול, וכי הוא מודפס – הן שם הנפרע והן הסכום, במלים ובספרות. כפי שכתבתי שם, יכול וגם זייפן שיקים יטרח וידפיס את הפרטים ע"ג שיק, במקום למלא בו סכום עגול בכתב יד, כצפוי, אולם זו הנחה רחוקה, שאינה תואמת את ניסיון החיים.

4.זאת ועוד, בעוד שבתצהיר רק זמינותם של שני האנשים במשרדו מובילה לחשד כלפיהם, בחקירה הנתבע כבר ציין כי הוא התעמת איתם על כך, לאמור: חשדו הוא מוצק. הנתבע גם לא התלונן במשטרה, ולא הציג אסמכתא כי שלח לבנק הודעת ביטול השיקים שנגנבו מהמשרד, לטענתו.

5.כאמור, התהיות האמורות הובילו להתניית הרשות להתגונן בהפקדת ערבון בסך 5,500 ₪, שהופקד, ובירור התיק נמשך.

6.התובע הגיש תצהיר, של מר רונן שן-צור, ובו נכתב, כי בנק, המסרב לפרוע שיק, אמור לציין את הנימוקים לסירוב, לרבות שונות בחתימה, ובשיק נשוא תיק זה לא צוין על כך דבר. בנוסף צורפו לתצהיר צילומים של שיקים אחרים המשוכים על חשבון הנתבע, שבוטלו כולם, אחד מהם לאחר שתאריכו תוקן, ועליו שתי חתימות. בישיבת ההוכחות נחקר מר שן-צור קצרות, ואישר רק, כי אינו עד לחתימה ואינו מכיר את הנתבע.

7.הנתבע נחקר אף הוא, והגם שלא הגיש תצהיר נוסף על תצהירו המקורי שתמך בהתנגדות, מסר הפעם גרסה עשירה בהרבה בפרטים: עתה סיפר, כי יכול להיות שהשיקים נגנבו כשהם מודפסים, וכי מזכירתו היא המדפיסה אותם, ולא הוא. עוד סיפר, כי עסקו נשרף על כל הניירת שבו (אם כי לא פרט מתי היתה הדליקה). הוא גם התייחס לשיקים שצרף עד התובע, ואמר כי החותמת אינה חותמתו, וכי החתימות אינן חתימותיו, למעט על שיק אחד (מס' 885). הוא הפנה לחתימתו על התצהיר כדוגמת חתימה (אם כי לעינו של הח"מ, החתימה על התצהיר אינה דומה כלל לחתימה על גבי אותו שיק 885).

8.עם מעט ראיות אלה, יש להכריע במחלוקת, ונפתח בהלכה הידועה, לפיה ככלל, הנטל להוכיח אמיתותה של חתימה רובץ על המסתמך עליה, דהיינו: על התובע (ראה הפסיקה הענפה אליה הפנה ב"כ הנתבע המלומד, כגון: ע"א 316/79 חמדאן נ. ליאני, ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ. רחמים, ועוד רבים).

9.הדרכים להוכיח אמיתות של חתימה הן מגוונות, והטובה מכולן היא עדות הראיה, של מי שראה את החותם חותם. ראיה כזו אין בפנינו, כפי שהודה מר שן-צור, וכך הוא גם המצב ברוב תיקי טענות-הזיוף. לפיכך, צורת ההוכחה השכיחה ביותר (גם אם אינה הטובה ביותר) היא באמצעות מומחה לכתב יד (ראה ציון דרכי ההוכחה שמביא בית המשפט העליון בפסה"ד בעניין רחמים, הנזכר לעיל).