לפניי בקשה לצו מניעה זמני, שלפיו ייאסר על המשיבים להמשיך ולהפקיד המחאות שנמסרו לידיהם במסגרת הסכם לשכירות נכס מקרקעין מיום 9.7.2015 (להלן: "ההסכם") עד להכרעה בתביעה שהגישו המבקשים נגד המשיבים בטענה להפרה של הסכם השכירות האמור.
המבקשים הודיעו למשיבים על ביטול הסכם השכירות ביום 4.12.2015, והגישו את תביעתם ביום 15.12.2015. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 17.2.2016 – לאחר ששתי המחאות מן ההמחאות שנמסרו להבטחת פירעון תשלומי השכירות – הוצגו לגבייה בבנק.
המבקשים טוענים, כי יש בידם עילת תביעה מוצקה, הנובעת מן העובדה שבתחילת חודש דצמבר התברר להם כי בנכס שרכשו מבוצעות עבודות שיפוץ, לטענתם – בידיעתם של המשיבים ובהסכמתם, ובתנאים אלה – לא יכלו הם לעשות שימוש בנכס ששכרו. עוד טוענים המבקשים, כי הימנעות ממתן הצו המבוקש תגרום להם נזק, שכן הגשת השיקים לביצוע גורמת להם לחרוג ממסגרת האשראי המאושרת בבנק, תביא לסירוב של הבנק לפרוע את השיקים ועלולה להביא להגבלת חשבונם (סעיף 15 לתצהיר התומך בבקשה).
המשיבים טוענים, כי המבקשים נטשו את הנכס תוך הפרה חד-צדדית של הסכם השכירות, לאחר שניסו במהלך התקופה שמכניסתם לנכס ועד עזיבתו למצוא עילות והצדקות מהצדקות שונות להביא לביטולו של ההסכם. המשיבים טוענים, כי ביחס להמחאות שנמסרו להבטחת תשלומים לרשויות שונות (ארנונה, חשמל ומים) – המחאות אלה מיועדות לתשלום חובות שהותירו המבקשים בנכס, ועל כן הן מוחזקות כדין בידי המשיבים. ביחס ליתרת ההמחאות בגין דמי השכירות – טוענים המשיבים כי המחאות אלה מיועדות לכסות את הפיצוי המוסכם בגין ההפרה כמו גם שורה של נזקים נטענים.
בהתאם להחלטתי מיום 17.2.2016, ובמסגרת העמדות שהגישו לבית המשפט, הודיעו שני הצדדים כי אין מניעה מבחינתם להכרעה בהליך על יסוד הכתובים, ללא צורך בדיון ובחקירת מצהירים.
לאחר עיון בבקשה, בתשובה ובתשובה לתגובה – נחה דעתי כי יש לדחות את הבקשה לצו מניעה זמני.
ההמחאות נושא הבקשה נועדו לשמש חלק ממערך הביטחונות לקיומו של ההסכם שבין הצדדים. תכליתן – להבטיח למשיבים, הם בעלי הנכס, כי יוכלו לאכוף את החוזה על המבקשים (השוכרים) ללא תלות ברצונם הטוב של האחרונים (וראו לעניין זה סעיף 3ב להסכם, נספח א' לתשובת המשיבים). בבחינת מאזן הנוחות שבין הצדדים, יש ליתן משקל לאיזון שראו הצדדים לקבוע בהסכם שביניהם – איזון המעדיף את אופיין הבטוחתי של ההמחאות על פני יכולתם של המבקשים להשתחרר מן החוזה בקלות.
למעשה, ואף שאין מדובר בבטוחה מסוג של ערבות בנקאית אוטונומית, ניתן להקיש מן ההלכות הברורות הנוגעות לעיכוב מימושה של ערבות בנקאית אוטונומית גם ביחס לעיכוב מימושן של המחאות שניתנו כבטוחה (וראו לעניין זה בר"ם 11411/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה 'דרום יהודה' נ' חברת חופרי ר. אבוקוש בע"מ (11.6.2006)). ודוק: אין ספק שלא מדובר בערבות בנקאית אוטונומית, ולכן אין תחולה ישירה להלכות המוזכרות בעניין האמור, אולם מאחר שהתכלית המונחת ביסוד מסירת ההמחאות לידי המשיבים דומה לתכלית של מסירת ערבות בנקאית אוטונומית, ולאור הרציונלים המונחים בבסיס דיני השטרות, דומה כי ניתן לקבוע, כי גם אם צו מניעה שיאסור על פירעונם של שיקים שנמסרו בנסיבות דומות לנסיבות ענייננו אינו מוגבל רק למקרים "חריגים שבחריגים" דוגמת ערבות בנקאית אוטונומית (וראו לעניין זה ע"א 8227/12 י.ד. לוי אלברט (2000) חברה לבנין (1997) בע"מ נ' ד"ר מיכאל שפטלר (2013) (להלן: "עניין שפטלר"), בוודאי אין מדובר בסעד שיש ליתן כעניין שבשגרה. בעניין שפטלר הבהיר בית המשפט העליון (מפי כב' השופט י' דנציגר) את הגיונה של ההלכה המורה על הגבלת ההתערבות במימוש ערבות בנקאית:
"לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהכרעת הערכאה הדיונית להורות על חילוט ערבות בנקאית אוטונומית, וזאת מכיוון שהתערבות תכופה בתחום זה תרוקן את הערבות הבנקאית האוטונומית מתכונתה החשובה ביותר – היותה בטוחה זמינה ומהירה למימוש, אשר אינה דורשת התדיינות ממושכת (ולמעשה, במהותה, אינה דורשת התדיינות כלל) ואשר מנותקת מעסקת היסוד"
ההיגיון העומד ביסוד הנמקה זו – כוחו יפה גם לעניין מניעת מימושן של המחאות שנמסרו להבטחת עמידה בחיובים אגב הסכם שכירות.