תביעה בסדר דין מהיר, 28,050 ₪ סכומה, שעניינה בהסכם לביצוע בניית מרפסת שמש. פסק הדין ניתן בהמשך לדיון ההוכחות שהתקיימה היום.
1.ברקע הדברים, בקיצור נמרץ: בתביעה ציינה התובעת כי התמחותה היא בבניית מרפסות שמש לרבות תוך השגת ההיתרים לכך. בעלי הדירות ברח' צדוק 10 בחולון התקשרו בסיוע ועד הבית עם התובעת לבניית מרפסות שמש בכל הבניין. הסכם נכרת עם כל דייר בנפרד, כך גם עם הנתבעים, בעלי אחת הדירות, בקומה השביעית בבניין (נספח ג' לכתב התביעה, מיום 26.11.13). תנאי התשלום והמפרט צוינו בנספח. הסכם מעדכן נחתם עמם ביום 21.3.17 (מה פשר ההפרש בזמנים לא בואר), סכומו הכולל 56,100 ₪ כולל מע"מ. ברם בתביעה טענה התובעת כי זכותה ל-47,685 ₪, את ההפרש לא ביארה. היא ציינה את שלבי התשלום: 50% עד תום יציקת המרפסת, 35% בשלב ביצוע הטיח (היכן ה-15% הנותרים לא ציינה בתביעה, בדיון הסבירה: בבניית ויטרינות זכוכית). 50%, שהם 28,050 ₪, שולמו, יותר לא שולם. עם תום יציקת המרפסת, טענה, הפסיקו הנתבעים לשלם את המגיע להם. דרישות חוזרות לא נענו. מכאן התביעה, לתשלום מלוא יתרת הסכום החוזי – 28,050 ₪.
2.התגוננו הנתבעים: עם סיום יציקת המרפסת (של שכניהם של הנתבעים, הובהר בדיון) התחוור כי זו סוטה מן התוכנית וחוסמת חלק מחלון מרפסת דירתם של הנתבעים. הם פנו לתובעת בדרישה לפתרון הבעיה, וציינו שלא ישלמו תשלומים קודם לפתרון הבעיה. הם אף הציגו לתובעת את עמדת מהנדס מטעמם שבדק ומצא סטיה בבניה (צורף לכתב ההגנה כ"חוות דעת", שאין חולק כי אינה חוות דעת). פתרון לא בא. התובעת דרשה עדיין תשלום, הנתבעים הציעו להפקיד את הכספים בנאמנות עד שבעייתם תוסדר. התובעת לא ניאותה. היא החליטה מאותו יום לא לבצע עבודות עוד בדירת הנתבעים, ואף שפכה במכוון את פסולת הבניין מן הקומות הגבוהות יותר במרפסת הנתבעים. הנתבעים השלימו את המרפסת על חשבונם – פרטים לא הציגו. הם טענו אף לנזקים שונים, דוגמת פסולת שנדרשו לפנות במימון מכיסם. בכל מקרה, התובעת ביצעה חצי עבודה, קיבלה חצי תמורה, ולא ביצעה עבודות אחרות: חשמל, איטום, ריצוף, טיח ועוד, שהם חלק מן המפרט. עוד הוסיפו טענות שונות, ללא פירוט של ממש, שאינן צריכות לעניין.
3.ישיבה מקדמית התקיימה היום, במעמד נציג התובעת מר חיים שלי והנתבעים, שעמדו עוד על טענות שבגינם בדעתם להגיש תביעות עתידיות נגד התובעת. הצדדים שניהם מסרו הבהרות שונות לכתבי הטענות הלאקוניים להפליא שהגישו. ניסיון להביא את הצדדים להבנות ביניהם לא צלח, והתובעת כפי זכותה המלאה גם לא ראתה להביא את ההליך לכלל סיום בדרך של פסק דין על דרך הפשרה לסילוק סופי של כלל המחלוקות שבין הצדדים. מכאן שהוריתי על קיום דיון הוכחות, ולאחר תשלום האגרה – קוים. שלושה העדים נחקרו. תשובות ממוקדות התקשו שלושתם לספק, אף שהחקירות לא היה בהן ממילא לשפוך אור על המחלוקת. הצדדים סיכמו על פה, ועתה ניתן להכריע.
4.דין התביעה להידחות. כמצוות מחוקק המשנה בעניין תביעות המתבררות בסדר דין מהיר, אנמק בתמציתיות.
5.כאמור, המדובר בתביעה המתבררת בסדר דין מהיר. פירוט מלא, כל המסמכים, כל התצהירים, אלו היו אמורים להיות מונחים לפני בית המשפט עוד טרם הישיבה המקדמית. לא כך ארע, והצדדים שניהם טענו כי בידם ראיות התומכות בעמדתם שלא מצאו דרכם לכתבי הטענות או לתצהירים. מה בדיוק היה בידם להציג – לא ביארו, וממה שביארו קשה לזהות שהיה באלו לשנות. אולם כך או כך, כל שלפנינו הם כתבי טענות דלי פרטים.
6.מכתב התביעה לא ניתן היה לדעת שהתגלעה מחלוקת חריפה בין בעלי הדין, שהובילה למה שנראה כהפסקה הדדית של ההתקשרות שביניהם. "התובעת עמדה בכל התחיבויותיה", טענה, ומדוע חדלו הנתבעים לשלם לא פירטה. גם כאשר ביארו הנתבעים מה אירע, לא מסרה התובעת כל תשובה. בעדותו, אישר מר שלי את דבר הסכסוך, אף שהסטייה – שהודה בה – בבניית המרפסת נחזתה בעיניו מינורית, חמשה ס"מ אמר, אולי שבעה, תיקן. גם התייחסות לטענות הקשות של הנתבעים בדבר מה שנחזה לדידם כנקמה של התובעת בהם, כולל השלכת פסולת לתוך מרפסת דירתם, לא נמצאה כל התייחסות בטיעוני התובעת. מה תוכנה של המחלוקת, מי הפר ומי נפגע, לא פורט. במצב דברים זה, קביעת ממצאים לטובת התובעת באשר לנסיבות המדויקות של קריסת ההתקשרות החוזית – בלתי אפשרית ממש.
7.אולם אפילו היינו מניחים כי הנתבעים הם שהפרו, לא היה הדבר מסייע לתובעת כלל ועיקר. היא אינה תובעת אכיפה של ההסכם, שהרי המרפסת הושלמה בידי אחר. היא תובעת אך פיצויי קיום. בעניין זה, לפחות חלק מתביעתה נסב לא על עבודה שביצעה ושבגינה היא מבקשת לקבל את מלוא התמורה, אלא על עבודה שטרם ביצעה. בתביעה לא ביארה, לדוגמה, בגין מה הייתה אמורה לקבל את 15 האחוזים האחרונים מן התמורה. בדיון הסביר מר שלי: בגין "ויטרינות", ואת אלה לא השלים. עבור עבודה שלא בוצעה, ובגינה מבקשת התובעת פיצויי קיום, שהיו מעמידים אותה באותו מקום לו קוים החוזה, אין התובעת זכאית לדרוש את התמורה החוזית, כי אם את הרווח, קרי ההכנסות הצפויות בניכוי ההוצאות. "בנסיבות אלה, הנטל היה על כתפי [התובעת] להוכיח לא רק את הכנסותיה אלא אף את הוצאותיה, באופן שיאפשר לבית המשפט לקבוע אילו רווחים נמנעו ממנה" (ע"א 1266/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי, בפסקה 45(א) (18.07.2011)). לדוגמה, בעניין ויטרינות, אם התובעת אמורה לקנות ויטרינות לשם התקנתן, אך לא קנתה, כיוון שהנתבעים לא שילמו (כך עולה מדברי מר שלי, עמ' 1, ש' 16), אזי נחסכה ההוצאה. כמה הייתה ההוצאה, וכמה היה הרווח הצפוי – לא אמרה. "לא אוכל להגיד לבית המשפט מהו אותו אחוז רווח כיוון שאיני קבלן ויש תחשיבים", ציין ב"כ התובעת בכנות (עמ' 3, ש' 26). ברם תחשיבים לא הוצגו בכתב התביעה, רק דרישה נעדרת עיגון בדין לגרוף לכיסה את כל ההכנסות שהייתה אמורה התובעת לקבל, בלא לנכות מהן שקל אחד של הוצאות, שהתברר בדיון כי הן רבות (עמ' 8 לפרוטוקול), שנחסכו ממנה.
8.מן האמור עולה כי כל דרישה לקבלת הכנסות בגין עבודה שלא בוצעה, בלי להציג ראיות ולו מינימליות באשר להוצאות שנחסכו, תדחה (השוו: עניין מגדל הנ"ל, שם). האם יש אפוא עבודה שהתובעת ביצעה, וכבר הוציאה הוצאות בגינה, אך לא קיבלה תמורתה? כך טענה התובעת רק בדיון, אף זאת באורח בלתי סדור וללא הבאת ראיות זולת טענות כלליות. הדבר חורץ את גורל תביעתה כולה.