מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' האריס

מונחת לפני תביעה שעניינה נזק שנגרם לרכב חונה במעלון רכבים כתוצאה מהפעלת המעלון.

רקע

ביום 29.2.2016 נפגע רכב המבוטח אצל התובעת (להלן – "רכב התובעת") עת שהיה במצב חניה במעלון רכבים בחניון בניין מגורים ברחוב שנקין בתל-אביב (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה אך יש חולק באשר לגורם האחראי להתרחשותה.

העידו בפניי נהג רכב התובעת, כמו כן העידו הנתבע ובת זוגו שהפעילה את המעלון במועד התאונה.

עיקר טענות הצדדים

לטענת ב"כ התובעת בכתב התביעה, בתאריך 29.2.16, עת חנה רכב התובעת בחנית ביתו הבנויה כחניון מעליות רכבים, הגיעה הנתבעת (בלשון נקבה – כך בכתב התביעה) על מנת להוציא את רכבה אשר חנה מעל רכב התובעת ובמהלך הורדת המעלון על ידה, פגעה בחזית רכב התובעת וגרמה לו לנזקים.

לטענת התובעת, אירוע התאונה מתיישב יותר עם רשלנותה וחוסר זהירותה של הנתבעת מאשר עם שמירת כללי זהירות מצידה ועליה להוכיח כי לא רשלנותה וחוסר זהירותה הם שגרמו לתאונה.

לחלופין טוענת התובעת כי התאונה אירעה בשל רשלנותה ו/או חוסר זהירות של הנתבעת ו/או שלוחיה ו/או הפרת חובות חקוקות על ידיה.

ב"כ הנתבע מכחיש בכתב ההגנה את טענות התובעת, וטוען כי התאונה אירעה באשמתו הבלעדית של מבוטח רכב התובעת. לטענתו, ביום התאונה בסביבות השעה 20:00 בערב הגיעו הנתבע ובת זוגו ברכבם אל חניון ביתם, עצרו את הרכב ליד קופסת הפיקוד, בת זוגו של הנתבע ירדה מהרכב לצורך הורדת המעלון והתחלת החניה כפי שכבר עשו בעבר וכפי שכל אדם סביר היה עושה בנסיבות העניין. בת הזוג של הנתבע סובבה את המפתח בלוח הבקרה והפעילה אותו כאשר לפתע נשמע רעש של פגיעה - או אז גילו כי רכב התובעת שבלט באופן חלקי ממקום החניה המיועד להוראות ההפעלה של המעלון – נפגע. מוסיף ב"כ הנתבע וטוען, כי מיד משהבחינה בפגיעה ברכב התובעת עצרה בת זוגו של הנתבע את המעלון בכדי למנוע הנזק ככל הניתן. לטענתו, גם לו היו הנתבע ובת זוגו נוקטים במשנה זהירות לא היו מסוגלים למנוע את קרות התאונה, אשר התרחשה בשל התנהגותו הרשלנית וחסרת הזהירות של מבוטח התובעת.

לטענתו, מבוטח התובעת הוא שנהג ברשלנות רבתי ובחוסר זהירות, החנה את רכבו בניגוד להנחיות ובניגוד לשכל הישר ובצורה מסוכנת. ב"כ הנתבע מכחיש את אחריות הנתבע לתאונה, מכחיש את הנזקים הנטענים על ידי התובעת, את גובהם, את אופן שומתם ואת הקשר הסיבתי בינם לבין אירוע התאונה, ומוסיף כי התובעת לא עשתה דבר להקטנת נזקיה.

במסגרת הסיכומים בעל-פה בסיומו של הדיון שהתקיים בתיק ביום 18.9.17 הוסיף וטען ב"כ הנתבע כי דין התביעה להידחות גם מן הטעם שהנתבע איננו "המזיק" או "המעוול", ומאחר שאין לו אחריות משפטית למעשיה של בת זוגו.

זה המקום להוסיף ולציין, כי הנתבע הגיש בקשה למשלוח הודעה לצדדים שלישיים ובית המשפט התיר לו להגיש הודעת צד שלישי אך כנגד "הכשרה חברה לביטוח בע"מ" בהיותה המבטחת של בניין המגורים בו מצוי המעלון. הצד השלישי אף הגישה כתב הגנה מטעמו, ואולם ביום הדיון באו הנתבע והצד השלישי לכלל הסכמה לפיה ההודעה לצד השלישי תידחה. בנסיבות העניין החלטתי כי ההודעה לצד השלישי תידחה ללא צו להוצאות.

דיון והכרעה:

1. למעשה, עיקר המחלוקת שמעוררת התביעה דנן נוגעת לשאלת הגורם הנושא באחריות לתאונה. על מנת להכריע במחלוקת האמורה יש תחילה להכריע במספר סוגיות עובדתיות ומשפטיות.

    

   אופן קרות התאונה

    

2. בכל הנוגע לאופן קרות התאונה, העיד בפניי נהג רכב התובעת, כי המעלון מושא התביעה הוא מתקן המשמש להחניית 4 רכבים: "כאשר המכונית שבחניון התחתון רוצה לצאת היא פשוט מרימה את הליפט על ידי סוויצ' מפתח שנמצא בצד ימין והאוטו עולה למעלה. כשהאוטו בחניה העליונה מעוניין לצאת מהחניה שם את המפתח מסובב והרכב שנמצא בחניון בקומה התחתונה יורד." (עמ' 2 שורות 22-24 לפרוטוקול).

    

3. נהג רכב התובעת הודה כי לא נכח בשטח במועד קרות התאונה, כך שלמעשה רק הנתבע ובת זוגו היו נוכחים במקום במועד קרות התאונה. אין חולק על כך שהתאונה אירעה עת שהופעל המעלון והמעלון החל לרדת (ר' ס' 3א. לכתב התביעה, וכן ס' 12 לכתב ההגנה).

    

4. בכתב התביעה יוחסה פעולת הפעלת המעלון לנתבע (שכונה, ככל הנראה בשל טעות "נתבעת"), בעוד שבכתב ההגנה נטען כי הפעלת המעלון נעשתה על ידי בת-זוגו של הנתבע. במהלך הדיון שבפניי העמימות בתחום זה התפוגגה, הואיל והתברר כי אמנם בת הזוג של הנתבע היא זו שהפעילה את המעלון במועד התאונה.

    

5. לעניין זה העיד בפניי הנתבע כי במועד התאונה בת-זוגו נהגה ברכב והוא ישב לצידה, בת זוגו החנתה את הרכב במאונך לרכב התובעת בהמתנה להורדת המעלון, בת זוגו ירדה מהרכב והפעילה את המעלון (או "הליפט" כפי שכונה על ידי הצדדים במהלך הדיון בפניי), הנתבע שמע רעש חריקה, הוא ירד מהרכב כדי לראות מה קורה, בת-הזוג שלו הפסיקה להפעיל את המעלון, והנתבע נוכח לראות כי רכב התובעת ניזוק מקדימה (עמ' 4 שורות 26-28 לפרוטוקול; עמ' 5 שורות 7-18 לפרוטוקול).

    

6. בת זוגו של הנתבע חזרה על גרסה זהה לאופן קרות התאונה (עמ' 6 שורות 17-22 לפרוטוקול).

    

7. אשר על כן, אין מחלוקת על כך שאירוע התאונה אירע בעת שרכב התובעת החנה בחניה תחתונה במעלון המונה 4 חניות, כי הנתבע ובת זוגו הגיעו עם רכבו של הנתבע שנעצר במאונך למעלון, בת זוגו של הנתבע שנהגה ברכב אותה עת עצרה את הרכב, יצאה ממנו על מנת להפעיל את מתג ההפעלה של המעלון במטרה להוריד את החניות העליונות (שם אמור לחנות הרכב) אל מפלס הקרקע. תוך שהפעילה את המעלון וזה החל בירידה – נפגע בחזיתו רכב התובעת – שירד אותה עת עם כל מתקן המעלון.

    

    

    

    

   האם רכב התובעת בלט ביחס לקו המעלון והאם מתבונן מן הצד יכול היה להבחין בבליטה?

    

8. נהג רכב התובעת הודה כי החנה את רכבו באופן שמעט בולט ביחס לשפת המעלון. וכפי שציין: "חניתי את הרכב שלי מעט בולט מסתבר כך שהטמבון בלט קצת מעבר לליפט האוטו שלה חנה מימיני למעלה. כשרצתה להוריד את האוטו שלה בכדי לצאת מהחניה הרכב שלי התחכך בבטון וכך נהיה הנזק בחזית." (עמ' 2 שורות 25-27 לפרוטוקול).

    

9. משנשאל נהג רכב התובעת למשמעות סעיף 25 להוראות השימוש במעלון (ת/4) הקובע כי: "מכונית החונה בחניה התחתונה יש להעמיד כך שהקצה הקדמי של המכונית יהיה מרוחק לכל היותר 5-16 ס"מ מהקיר מולך" השיב הלה כי הכוונה לקיר האחורי והודה כי: "בלטתי קצת." (עמ' 3 שורה 15 לפרוטוקול).

    

10. עוד הודה נהג רכב התובעת בחקירתו הנגדית כי הוא תמיד בודק את אופן החניית רכבו לנוכח אותן הוראות הפעלה הנוגעות להחניית רכבים במעלון (ת/4) ואולם באותו רגע, ביחס לאופן החניית הרכב הרלוונטי לתאונה מושא התביעה הודה כי "לא בדקתי באותו רגע, אולי מיהרתי." (עמ' 4 שורות 3-6 לפרוטוקול).

     

11. נהג רכב התובעת לא ידע להעריך באופן מדויק עד כמה בלט רכבו (עמ' 3 שורות 18-22 לפרוטוקול), אך ציין בחקירתו הנגדית כי ניתן להבחין אם הרכב בולט אם לאו, וכדבריו: "כי המרחק מהמכוניות כל כך קטן שכל בליטה קטנה רואים. לא באמת היה 3 ס"מ, כדי שדבר כזה יקרה אני לא יודע בדיוק להעריך. ניתן לראות בעין. בחמש שנים שאני גר בדירה זה לא קרה לי אף פעם, לרוע מזלי זה קרה לי אבל לא קרה לאף אחד אחר." (עמ' 3 שורות 25-27 לפרוטוקול; ר' גם עמ' 4 שורות 1-2 לפרוטוקול).

     

12. נהג רכב התובעת הוסיף וציין כי רכבו הוא הרכב שהכי קרוב ל"סוויצ'" וכי במועד התאונה היה במפלס הקרקע (עמ' 3 שורות 30-32 לפרוטוקול), וגם בת זוגו של הנתבע אישרה בעדותה נתון זה (עמ' 6 שורות 22-23; 27 לפרוטוקול).

     

13. לצד זאת בת זוגו של הנתבע טענה כי רכב התובעת בלט במידה שלא ניתן היה להבחין בה, כטענתה: "הוא בלט במידה שלא יכולתי לראות אותו....בלט במידה מעוטה שאי אפשר היה להבחין בה." (עמ' 6 שורות 29-30 לפרוטוקול).

     

14. הנתבע הודה כי החניון מואר בתאורה מלאכותית (עמ' 4 שורה 29 לפרוטוקול; עמ' 5 שורות 3-4 לפרוטוקול). בת זוגו אישרה זאת אף היא בעדותה (עמ' 6 שורות 29-30 לפרוטוקול).

     

15. הנתבע הודה כי מאז קרות התאונה הוא בודק אם רכב חונה במעלון באופן שבולט מקו המעלון (עמ' 5 שורות 24-25 לפרוטוקול), ובת זוגו הודתה אף היא כי מאז אירעה התאונה היא הסתכלה "הרבה יותר מהרגיל" (עמ' 7 שורה 1 לפרוטוקול).

     

16. מן העדויות שהוצגו בפניי ברור לחלוטין כי רכב התובעת בלט ביחס לקח החניה שלו (או ביחס לקו המעלון).

     

17. אשר לשאלה כלום ניתן היה להבחין בבליטה האמורה כלום לאו נשמעו בפניי גרסאות סותרות. מחד גיסא טען מבוטח התובעת כי ניתן היה להבחין בבליטת רכבו, ומאידך גיסא טענה בת זוגו של הנתבע כי לא ניתן היה להבחין בבליטה הואיל וזו היתה מועטה.

     

18. הנתבעים הציגו בפניי במועד הדיון תמונה של רכב התובעת כפי שצולם בסמוך לאחר התאונה (נ/1). מדובר אמנם בתמונה שצולמה לאחר שנגרם הנזק לרכב התובעת ולאחר שהטמבון או חלקו הקדמי נתלש או הוזז לפנים, באופן שבולט יותר ביחס לקו המעלון בהשוואה לבליטת הרכב המקורית, כפי שהיתה לפני קרות התאונה. ואולם, התבוננות בתמונת רכב התובעת נ/1 מאפשרת להבחין בכך שקו חזית הרכב שלא הספיק להיפגע עדיין בולט ביחס לקו המעלון, וכי מדובר בבליטה שעל פני הדברים ניתן היה להבחין בה לו היו מתבצעות התבוננות או בדיקה ראויה לפני הפעלת המעלון.

     

19. מסקנתי זו מתחזקת גם לנוכח עדותה של בת-זוגו של הנתבע (ולנוכח עדותו של התובע) כי מקום החניה של רכב התובעת היה הקרוב ביותר לקופסת הפיקוד של המעלון (קרי המקום אליו צריכה היתה בת זוגו של הנתבע להתקרב כדי להפעיל את המעלון, ר' לעיל).

     

20. אשר על כן, אני קובעת כי רכב התובעת אמנם בלט סנטימטרים ספורים ביחס לקו המעלון, וכי לו מתבונן סביר מן הצד המגיע לקופסת הפיקוד של המעלון הסמוכה לרכב התובעת, היה מפנה תשומת ליבו למנח רכב התובעת לפני הפעלת המעלון – הרי שיכול היה להבחין בבליטה קלה של רכב התובעת ביחס לקו המעלון.

     

     

    ההסכם שנחתם בין נהג רכב התובעת לבין הנתבע לגבי תשלום דמי ההשתתפות העצמית

     

21. במהלך הדיון בפניי הציגה התובעת הסכם שנחתם בין נהג רכב התובעת לבין הנתבע (ת/1) ולפיו הנתבע ישלם לנהג רכב התובעת את דמי ההשתתפות העצמית שנאלץ לשלם בעקבות הפעלת הביטוח, כשבתמורה התחייב נהג רכב התובעת שלא תהיינה לו טענות או תביעות נוספות כנגד הנתבע הנוגעות לאירוע התאונה. בנוסף, המסמך כולל סייג לפיו: "לא תהיה כל מניעה במידה וחברת הביטוח של צד א' (נהג רכב התובעת – מ.ר.א.) תחליט לתבוע את צד ב' (הנתבע – מ.ר.א.) על הנזיקין."

     

22. בהסכם האמור מבקשת התובעת לראות משום "הודאת בעל דין" במסגרתה הנתבע למעשה מודה באשם לקרות התאונה.

     

23. אפתח ואציין כי אינני משוכנעת שמנוסח ההסכם האמור ניתן ללמוד על הודאה באחריות כלשהי מצד הנתבע לנזק שנגרם בתאונה מושא תביעה זו. אדרבא - עיון מדוקדק בהסכם ובלשון בה נקט מלמד, כי בשום מקום לא נכרך תשלום דמי ההשתתפות עם הכרה כלשהי מצד הנתבע באשם לקרות התאונה.

     

24. כותרתו של ההסכם היא ניטראלית: "נושא: נזק בשוגג שנגרם לצד א בעת חניה בחניון בשינקין 80 בתאריך 29.3.16 בשעה 20:00". גם שאר הוראות ההסכם הן טכניות במהותן ונוגעות לכך שהנתבע יעביר לידי התובעת את תשלום דמי ההשתתפות העצמית בהם נשא בגין האירוע התאונתי, כאשר נהג רכב התובעת מתחייב לכך שלא תהיינה לו אישית תביעות או דרישות נוספות כלפי הנתבע בגין אירוע זה. ההסכם מסייג עצמו בכך ש"לא תהיה כל מניעה במידה וחברת הביטוח של צד א' תחליט לתבוע את צד ב' על הנזיקין."

     

25. מכל מקום, וגם אם ניתן היה לראות בהסכם האמור משום הודאת בעל דין כטענת ב"כ התובעת, עדיין מדובר בהודאה שלא לצורך דיון משפטי, שיש להתייחס אליה כאל ראיה אחת מני רבות, ככל שאר הראיות, ואין בה כדי להכריע את גורלה של התביעה, ובוודאי שלא ניתן לגזור ממנה את שמבקשת התובעת לגזור – הודאה מוחלטת וחד-משמעית באחריותו המלאה של הנתבע לקרות התאונה.

     

26. בהקשר זה, פסיקתו של בית המשפט העליון הבחינה בין "הודעות פורמאליות" הנעשות על ידי בעל-דין או פרקליטו לצורך הדיון, לבין הודאת בעל דין שלא לצורך הדיון, כגון הודאה מחוץ לכותלי בית המשפט שאינה אלא ראיה (evidence) כנגד בעל הדין, ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות. וכפי שנקבע בע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפה, פ"ד יח(1) 563: "הודאת בעל דין יכולה להיות כבדת משקל או פחותה ערך, מהימנה או בלתי מהימנה על בית המשפט, הכל לפי נסיבות ההודאה ושאר הראיות במשפט. על כן רשאי בעל הדין לסתור את הודאתו על ידי ראיות אחרות (שם, עמ' 572, בין האותיות ו-ז). (ר' גם ע"א 728/81 חלבי נ' עזבון המנוח מועין חלבי, פ"ד לז(2) 477, 482 (1983).

     

27. הפסיקה הבחינה לעניין זה בין הודאה עובדתית (לה ניתן לייחס משקל רב יותר) לבין הודאה שמתבססת על התרשמות או סברה סובייקטיבית של בעל הדין (לה ניתן לייחס משקל פחות (ר' למשל ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז(3) 156, 163-164 (1993).

     

28. מן המקובץ עולה אפוא, כי גם לו ניתן היה לייחס לעצם חתימתו של הנתבע על ההסכם משום הודאת בעל דין לעניין אשמו או אשמה של בת זוגו בתאונה, אין מדובר בהודאה עובדתית אלא לכל היותר בהתרשמות סובייקטיבית או בפרשנות סובייקטיבית של מצב עובדתי נתון, שיש לייחס לה משקל פחות, וודאי לא מכריע ביחס לראיות האחרות שמוצגות בפני בית המשפט לעניין זה. 

     

29. דברים אלו מקבלים משנה תוקף גם למשמע עדותם של הנתבע ושל בת זוגו בפניי. בעוד שנהג רכב התובעת פירש הסכם זה כבא על רקע תחושת אשם אצל הנתבע (ר' עמ' 3 שורה 11 לפרוטוקול), משנשאל הנתבע בחקירתו הנגדית לפשר החתימה על ההסכם האמור הודה הלה כי לא נכפה עליו לחתום על ההסכם (עמ' 5 שורות 28-29 לפרוטוקול), ואולם ציין כי חתם על ההסכם כי "קיוויתי שזה יסיים את העניין בינינו." (עמ' 6 שורות 4; 10 לפרוטוקול). גם בת זוגו של הנתבע ציינה כי: "...באופן אישי המקרה מאוד הלחיץ אותי. ג'י דיבר עם השכן. בחרנו לשלם את ההשתתפות עצמית פשוט לעבור הלאה בחיים." (עמ' 7 שורות 16-17 לפרוטוקול) והוסיפה כי: "אנחנו שכנים שלו, אני משתדלת להתנצל על כל דבר שלא נעים." (עמ' 7 שורה 19 לפרוטוקול).

     

30. לאור האמור, בכוונתי להתייחס להסכם שהוצג בפניי (ת/1) כאל ראיה אחת מבין כל שאר הראיות והעדויות שהוצגו בפניי בהליך זה.

     

     

     

    שאלת האחריות לקרות התאונה וזכאותה של התובעת להחזר תגמולי הביטוח ששילמה למבוטח

     

31. משקבעתי כי רכב התובעת בלט ביחס לקו המעלון, וכי ניתן היה להבחין בבליטה זו תוך התבוננות סבירה מהאזור שבסמוך לקופסת הפיקוד של המעלון (הסמוכה למקום חניית רכב התובעת), ומשקבעתי כי אין בהסכם שנחתם בין מבוטח התובעת לבין הנתבע לעניין החזר דמי ההשתתפות ששילם מבוטח התובעת כתוצאה מהפעלת פוליסת הביטוח בגין התאונה דנן משום הודאת בעל-דין באשם מוחלט ומלא לתאונה, נשאלת השאלה האם התרשלה בת זוגו של הנתבע באופן בו הפעילה את קופסת הפיקוד בענייננו.

     

32. המעלון מושא התביעה, כפי שהוצג בפניי במהלך הדיון, הוא מעלון בו חונים ארבעה רכבים – שניים בחניות העליונות ושניים בתחתונות. למעשה, רק בעלי מקומות החניה העליונים צריכים להוריד את המעלון לצורך הבאתו למפלס הקרקע באופן שיוכלו להכניס את רכבם ולהחנותו. הורדת המעלון מובילה לכך ששני הרכבים החונים בחניות התחתונות יורדים אל מתחת למפלס הקרקע, באופן שהופך כל בליטה של רכב החונה בחניות התחתונות – לקריטית, כפי שהמחישה התאונה מושא הליך זה.

     

33. למעשה, עצם ההשתתפות בהסדר חניה של מתקן מכפיל חניה אשר המעלון מושא התביעה הוא חלק ממנו – מטילה על בעלי הרכבים החונים בחניות העליונות במתקן (דוגמת הנתבע או בת זוגו) חובה לוודא עובר לכל פעולת הורדה של המעלון, שהחניות התחתונות במתקן פנויות מרכבים או לחלופין שהרכבים החונים שם חונים באופן שהורדת המעלון לא תסב להם נזק.

     

34. מדובר במידת זהירות שכל אדם סביר ונבון צריך לנקוט עובר להחניית רכבים במתקן מן הסוג שבפניי, בפרט מקום שהחנית רכבו נדרשת להורדת המעלון באופן שעלול לגרום לנזקים לרכבים החונים בחניות התחתונות. לנוכח הוראות ההפעלה של המעלון, המצויות בסמוך למתג ההפעלה ואשר חזקה גם על הנתבע ועל בת זוגו שהיו מודעים להן – כל אדם סביר צריך היה לצפות את האפשרות לכך שהפעלת המעלון באופן לא זהיר, ומבלי לוודא קודם לכן שהרכבים החונים בחניות התחתונות אמנם חונים באופן תקין, עלולה להוביל לפגיעה בהם.

     

35. בהינתן צפיות זו, אני סבורה כי בנסיבות המקרה שבפניי בת זוגו של הנתבע הפרה את חובת הזהירות שחבה כלפי מבוטח רכב התובעת שהחנה רכבו בחניה התחתונה בכך שהפעילה את מתג ההפעלה של המעלון מבלי לבדוק בצורה סבירה וראויה קודם לכן שהרכבים החונים שם לא בולטים. דברים אלו מתחדדים ביתר שאת גם לנוכח העובדה כי רכב התובעת החנה במקום הסמוך ביותר למתג ההפעלה והיה קרוב לבת זוגו של הנתבע (ר' עמ' 6 שורות 26-27 לפרוטוקול). בכך בת זוגו של הנתבע התרשלה (ר' ס' 35 ו – 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

     

36. לצד זאת, אני סבורה כי בענייננו נושא מבוטח רכב התובעת באשם תורם משמעותי לקרות התאונה (ר' ס' 68 לפקודת הנזיקין).

     

37. מן החומר שהוצג בפניי עולה כי הפעלת מכפיל חניה מן הסוג שהוצג בפניי בהליך זה כרוכה גם בהוראות הפעלה – שחזקה על כל אחד מן המשתמשים במתקן מכפיל החניה שקרא ומכיר אותן (ת/4). עיון בהוראות ההפעלה מלמד שקיימות מגבלות על החניית רכבים, ובפרט רכבים החונים בחניות התחתונות של המתקן. הרציונל הנגזר ממגבלות אלו נועד למנוע פגיעה ברכבים בחניות התחתונות (סעיף 18 ו – 25 להוראות ההפעלה), כמו גם פגיעה בנפש (ר' שאר הוראות ההפעלה).

     

38. מעדותו בפניי עלה, כי מבוטח רכב התובעת היה מודע להוראות ההפעלה (עמ' 3 שורות 8-10 לפרוטוקול), כי החנה את רכבו באופן שבולט ביחס לקו המעלון (עמ' 2 שורות 25-26; עמ' 3 שורה 15 לפרוטוקול), וכי הוא תמיד בודק את האופן בו מחנה את רכבו לנוכח אותן הוראות הפעלה למעט עובר לחניה הספציפית מושא תביעה זו (עמ' 4 שורות 3-6 לפרוטוקול).

     

39. אשר על כן, אני קובעת כי מבוטח התובעת נושא באשם תורם של 50% לקרות התאונה.

     

40. משקבעתי כי האחריות לתאונה מוטלת על בת-זוגו של הנתבע בניכוי אשמו התורם של מבוטח רכב התובעת בשיעור 50%, משאני סבורה כי התובעת הוכיחה את הנזקים הנטענים בכתב התביעה באמצעות חוו"ד שמאית המעידה על שומת הנזק ובכך הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבענייננו, והואיל והתובעת פיצתה את מבוטחה ביום 12.3.16 בסך של 16,110 ₪, הרי שהיה עליה לקבל לכאורה החזר בסך של 8,055 ₪ בצירוף הצמדה מיום 12.3.16.

     

41. ומדוע לכאורה אמרתי? הואיל והזכאות היתה צומחת לתובעת אל מול הנתבע הנכון. כפי שאבהיר להלן, אני סבורה כי התביעה דנן לא הוגשה כנגד הנתבע הנכון ולפיכך ומטעם זה בלבד יש לדחותה כנגד אותו נתבע בלבד.

     

     

     

    שאלת זהות הנתבע "הנכון" או זהות "המעוול" במקרה דנן

     

42. במהלך הדיון שבפניי הוכח כי למעשה היתה זו בת זוגו של הנתבע, ולא הנתבע עצמו, שהפעילה את המעלון ובהתנהגותה גרמה לנזק ברכב התובעת.

     

43. בנסיבות אלו, ולנוכח הוראות ס' 3 לפקודת הנזיקין, התובעת זכאית להיפרע נזקיה מאת עושה העוולה או האחראי לה – קרי בת זוגו של הנתבע. ודוק – לא די בכך שה"מעוולת" היא בת זוגו של הנתבע על מנת לאפשר לתובעת להיפרע מן הנתבע וזאת לנוכח הוראת ס' 18 לפקודת הנזיקין הקובע כי: "אין בן-זוג חב על עוולה שעשה בן-זוגו אלא לפי הוראות סעיפים 11-16."  

     

44. משכך, והואיל ולא התקיימו בענייננו הנסיבות הנקובות בסעיפים 11-16 לפקודת הנזיקין, הרי שהנתבע איננו חב באופן אישי על עוולה שביצעה בת זוגו.

     

45. התובעת הגישה תביעתה כנגד הנתבע בלבד. בגוף כתב התביעה התייחסה התובעת אל הנתבע בלשון נקבה ואולי סברה לתומה כי מדובר בנתבעת, וכי אותה נתבעת היא זו שהפעילה את המעלון וגרמה בהתנהגותה לנזק לרכב התובעת.

     

46. ככל שטעות נפלה מלפני התובעת בכתב התביעה לעניין הנתבע הנכון, הרי שמרגע שנשטחה בכתב ההגנה גרסה עובדתית מפורטת וגדושה לאופן קרות התאונה, ואשר במסגרתה בוצעה הפרדה והבחנה ברורה בין הנתבע לבין בת זוגו – יכולה וצריכה היתה התובעת לתקן את כתב התביעה, ולמצער להגיש בקשה לצרף את בת זוגו של הנתבע כנתבעת נוספת בהליך זה. את זאת לא עשתה התובעת. בנסיבות אלו, משהוכח בפניי כי לא הנתבע הוא שביצע את הפעולה שגרמה לנזק ברכב התובעת אלא בת זוגו, וכי "המעוול" הנכון בהקשרנו איננו הנתבע עצמו כי אם בת זוגו שאיננה נתבעת בהליך זה - דין התביעה להידחות.

     

47. אינני סבורה כי התובעת יכולה להיבנות בענייננו מהוראות סעיף 27ב. לפקודת התעבורה [נוסח חדש] כטענת ב"כ התובעת בסיכומיו. סעיף 27ב. לפקודת התעבורה כאמור קובע כי:

     

    "(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן – המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

    (ב) הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על המחזיק."

     

48. בענייננו הוכח כי מפעילת המעלון – ולמעשה "המעוולת" - היתה בת הזוג של הנתבע. אשר על כן, גם לו ניתן היה לבצע בענייננו היקש מבעלות ברכב לעניין בעלות במעלון (ואינני סבורה שניתן לעשות היקש שכזה), עדיין משהוכח כי בת הזוג היא שהפעילה את המעלון ולא הנתבע עצמו, ממילא החזקה הקבועה בסעיף 27ב.(א) לפקודת התעבורה, על ההיקש שנתבקשתי להקיש ממנו, לא היתה חלה בענייננו והתובעת לא היתה יכולה להיבנות ממנה.

     

49. בהקשר זה לא מקובלת עליי טענת ב"כ התובעת בסיכומים לפיה מאחר שלא נרשם שמה של בת הזוג בכתבי הטענות מטעם הנתבע ומשלא נשלחה הודעת צד שלישי כנגדה – יש לזקוף הדבר לחובת הנתבע ולא לחובת התובעת.

     

50. בפתח הדברים יש לזכור כי אנו פועלים במערכת משפט אדברסרית. על כל בעל דין מוטלת באופן עצמאי, מלאכת בירור הנתונים והעלאת הטענות המשרתות את עמדתו בצורה הטובה ביותר. בענייננו, גרסת הנתבע בכתב ההגנה היתה מפורטת וגלויה, ונשטחה שם מלוא המסכת העובדתית הרלוונטית לאירוע התאונה מושא תביעה זו. מרגע שקיבלה לידיה התובעת את כתב ההגנה, היתה סלולה בפניה הדרך לבקש את פרטי בת-זוגו של הנתבע ואף להיעזר בבית המשפט לשם כך במקרה של היעדר שיתוף פעולה. אם לא די בכך – הרי שלכתב ההגנה שהוגש על ידי חברת הביטוח הצד השלישי צורף טופס ההודעה המפורט שמילא הנתבע, בו צוינו גם פרטיה של בת זוגו. יוצא אפוא, כי למצער במועד הגשת כתב ההגנה של הצד השלישי היו בפני התובעת די פרטים הנוגעים ל"מעוולת" הנכונה בתיק זה. משלא ביקשה לצרפה כנתבעת בהליך זה גם אז - אין לתובעת להלין אלא על עצמה.

     

51. מובן כי אין בדברים שציינתי לעיל כדי למנוע בעד התובעת מלתבוע את בת-הזוג של הנתבע, שהיא למעשה הנתבעת הנכונה בענייננו, ולהיפרע ממנה את נזקיה.

     

    סיכום 

     

52. אשר על כן, דין התביעה להידחות. בנסיבות העניין, התובעת תישא בשכר בטלת העדים כפי שנפסק במהלך הדיון ובשכ"ט עו"ד בסכום של 1,500₪. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

     

    ניתן היום, ג' תשרי תשע"ח, 23 ספטמבר 2017, לאחר צאת השבת ובהעדר הצדדים.