1.לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף, בהיעדר סמכות עניינית ובשל קיומו של מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא".
2.המדובר בתובענה שהוגשה ע"י המשיבה בגין הלוואה שניתנה למבקש, בהיותו עובד אצלה, כאשר נטען כי גובה ההלוואה עמד על סך 18,000 ₪, מתוכן החזיר המבקש סך 8,000 ₪, ועל כן העמידה המשיבה את גובה התביעה על סך 11,162 ₪ - המהווים יתרת החוב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
3.המבקש טוען בבקשתו, כאמור, כי יש לסלק את התביעה על הסף. לטענתו, כיוון שהמדובר בהלוואה שניתנה במסגרת יחסי עובד מעביד, ומשכך לבית הדין העבודה סמכות ייחודית לדון במחלוקת, הרי שיש לסלק את התביעה על הסף. טענתו האחרת של המבקש היא כי במסגרת תביעה שהגיש המבקש לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה בתיק ס"ע 47246-06-11 (במסגרתו טען התובע כי הנתבעת לא שילמה את זכויותיו לרבות שכר עבודה) דן בית הדין במפורש ולגופו של עניין במחלוקת זו, כאשר אחת מן הטענות שהעלה המבקש הייתה כי לא שולמה לו משכורתו האחרונה ומנגד טענה המשיבה כי זכותה לקזז את שכרו מסכום ההלוואה מושא תביעה זו. המבקש טוען כי בית הדין דחה טענת ההלוואה, וממילא מושתקת המשיבה מלהגיש תובענה שוב באותה עילה, בהתקיים מעשה בית דין. המבקש טוען בית הדין לעבודה חייב את המשיבה לשלם לו סך 349,000 ₪ וערעור שהגישה המשיבה לבית הדין הארצי לעבודה נדחה.
4.בתגובה טוענת המבקשת כי הכרעתו של בית הדין האזורי לעבודה באשר לטענת הקיזוז אינה מקימה מעשה בית דין בהליך אזרחי, כיוון שהמבחנים לקבלת טענת הקיזוז, האמורים בסעיף 25 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958, מחמירים יותר מאשר בהליך האזרחי, ונדרש אישור בכתב של העובד וכי הטענה תהא על סכום קצוב. עוד לטענתה, בית הדין לא קבע כי לא ניתנה הלוואה אלא כי נתינתה לא הוכחה, ועל כן הדרך להוכיחה היא באמצעות פנייה לבית משפט אזרחי. המשיבה טוענת כי ככל שבית המשפט לא יידרש לתביעה זו, הרי שיווצר לפיו תביעה זו תיפול בין הכיסאות, שכן בית הדין לא ידון בה באשר אין היא נחשבת להלוואה במסגרת יחסי עבודה, ואילו בית המשפט לא ידון בה בשל השתק פלוגתא. לטענתה, כיוון שמדובר בהלוואה שניתנה שלא במסגרת יחסי עובד מעביד, כאמור בפסק הדין של בית הדין לעבודה, הרי שבית משפט זה הוא המוסמך לדון בתביעה זו מהבחינה העניינית.
דיון והכרעה
5.עליי לדון, אפוא, בשתי שאלות: האם תביעה זו מצוייה בגדר הסמכות העניינית של בית משפט זה, וככל שהתשובה לכך בחיוב – האם מתקיים מעשה בית דין.
הסמכות העניינית:
6.באשר לסמכות העניינית, העיקרון הבסיסי שהוחל בעניין זה הוא שמחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה (ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 508). על מנת שתובענה תיכנס לגדר סמכותו של בית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, עליה לעמוד בשני מבחנים מצטברים בעלי יסוד "חיובי": ראשית, על הצדדים לתובענה להיות עובד ומעסיק, או מי ששררו ביניהם יחסי עובד ומעסיק בעבר. שנית, עילת התביעה צריכה לנבוע מיחסי העבודה. מבחן נוסף, בעל יסוד שלילי הינו כי העילה אינה עוולה מפקודת הנזיקין (ראו: רעא 2407/14 מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (פורסם בנבו, 14.10.2015) להלן: עניין רוחם).
בענייננו, אין מחלוקת כי המבחן הראשון מתקיים והמבחן השלישי אינו מתקיים, השאלה היא האם מתקיים המבחן השני - מבחן העילה. לשם כך יש לבחון האם הסכסוך שבו המחלוקת בין הצדדים נסוב אודות זכויות וחובות הנובעות מן היחסים החוזיים שבין עובד למעסיק או מן החקיקה בתחום העבודה. כמו כן נקבע כי על מנת להכריע בשאלה האם מדובר בסכסוך שעילתו ביחסי עבודה לא ניתן להסתפק תמיד בעיון בכתב התביעה ולעיתים יש מקום להידרש גם לכתב ההגנה (עניין רוחם, לעיל).
עיון בטענות המשיבה-התובעת בכתב התביעה מעלה כי ההלוואה הנטענת אינה הראשונה במערכת היחסים בין הצדדים, וקדמו להלוואה זו הלוואות נוספות. עוד נטען כי לאור היחסים בין הצדדים, לא הוחתם המבקש-הנתבע על מסמך בדבר קבלת ההלוואה. כבר מעיון בכתב התביעה, ניתן להסיק, אפוא, כי מדובר בהלוואות שניתנו בשל מערכת יחסי העובד-מעביד שבין הצדדים. בכתב ההגנה לא שפך המבקש אור אודות הלוואה זו או אחרות, אך בבקשה לסילוק על הסף הודה כי ניתנו הלוואות נוספות אשר נפרעו באמצעות קיזוז משכרו השוטף (סעיף 12 לבקשה). אולם עובדה זו אין בה כשלעצמה כדי לקיים את תנאי המבחן השני. על מנת שהלוואה תהווה עילת תביעה במסגרת יחסי עובד מעביד יש להוכיח כי ההלוואה הינה חלק מתנאי העבודה של העובד, לדוגמה: הטבות שכר במסגרת הלוואה הניתנת ללא ריבית ריאלית (ראו: עא 4506/91 צבי אהרוני נ' א.ש.ת. כספים בע"מ (פורסם בנבו, 07.07.1994)) בענייננו, טענה זו לא נטענה וממילא לא הוכחה, ועל כן נראה כי לבית הדין לעבודה אין סמכות ייחודית לדון בהלוואה מושא התביעה.
7.לפיכך, אני דוחה את טענת המבקש לסילוק התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית.
מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא":
8.באשר להתקיימות השתק פלוגתא, נפסק כי אין מניעה עקרונית להחיל את דיני ההשתק הרגילים בבית משפט אזרחי, גם כשההשתק נובע מקביעה של בית-הדין לעבודה, אך כל זה בכפוף לסייג זה, שאם המימצא שעליו נשענת הטענה של השתק פלוגתא נקבע על-ידי בית-הדין לעבודה על יסוד דיני ראיות שונים מאלו הנהוגים בבית-המשפט, לא תישמע טענת השתק פלוגתא (ראו: ע"א 1041/97 אבי סררו נ' נעלי תומרס בע"מ נד (1) 642, 656).על כן, יש לבחון תחילה האם פסק דינו של בית הדין לעבודה ניתן על פי דיני הראיות הרגילים, שכן ככל שלא כך הדבר, הרי שגם אם מתקיימים יתר התנאים להתקיימות השתק פלוגתא, טענה זו תידחה.
9.עיון בפסק דינו של בית הדין לעבודה, בתצהירי הצדדים שהוגשו שם ובחקירת העדים (בפרוטוקולי הדיון שצירפו הצדדים), מעלה כי טענת הקיזוז נדונה לעומקה עפ"י דיני הראיות. הצדדים הגישו תצהירים, נחקרו עליהם, והטענה נידונה לגופה. נושא קיזוז ההלוואה נטען בתצהירי ארבעה עדים שהגישו תצהירי עדות ראשית מטעם המשיבה (סעיד יקוטי, עמנואל יקוטי, סאבר עיאשי ומנסור אחמד עלי אשר נחקרו על תצהיריהם אף בנקודה זו- ראו נספח ב' לבקשה).
10.טוענת המשיבה, כי טענת קיזוז תתקבל בבית דין לעבודה רק בתנאי שהסכום יהיה קצוב ויינתן לכך אישור בכתב של העובד (כאמור בדב"ע נד 3/101 יעקב עמנואל נ' שופרסל בע"מ פד"ע כח 241, 258), וכי על הקיזוז לעמוד בהוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר התשי"ח- 1958 ועל כן קביעת בית הדין לעבודה אינה הכרעה באם ניתנה ההלוואה באם לאו (ראו הנטען בסעיף 9 ו- 10 לתגובת המשיבה). אני דוחה טענה זו. עיון בפסק הדין (נספח ג' לבקשה) מעלה כי הכרעה בגורל טענת הקיזוז לא התבססה על חוק הגנת השכר או אי עמידת הקיזוז בהוראות החוק הנ"ל או באישור העובד בכתב לערוך קיזוז. בית הדין לעבודה קבע, "ברחל ביתך הקטנה" בסעיף 41 לפסק הדין כי "הננו קובעים, כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי ניתנה הלוואה" כאשר בית הדין הקדים וקבע (בסעיף 33 לפסק הדין) כי "נטל הראיה להוכיח כי התובע קיבל הלוואה, מתי קיבל אותה, ומה היה שיעורה- מוטל על התובע". ניכר, אפוא, כי בית הדין דחה את טענת הקיזוז כיוון שההלוואה הנטענת לא הוכחה אף על פי דיני הראיות הרגילים, ואף שבית הדין היה נכון, עקרונית, להגמיש את דיני הראיות על מנת לקבל את עדות העדים מטעם המשיבה לקיומה של ההלוואה. נקבע כי ההלוואה לא הוכחה שכן לא הובאה כל ראייה לקיומה של ההלוואה בדמות דרישה, צילום השיק או כרטסת הנהלת החשבונות, ואף עדות העדים לא סייעה למשיבה.