תא"מ 23507-12-12 תשתיות בע"מ ואח' נ' ידר בע"מ ואח'

לפני תביעה בסך 70,800 ₪, שעניינה דרישת חוב, לכאורה, בגין עבודות עפר שביצעה התובעת, חברת בנימיני תשתיות בע"מ (להלן: "התובעת"), עבור הנתבעת, חברת החזקות ידר בע"מ (להלן: "נתבעת 1"), אשר בבעלותם ובניהולם המשותף של מר אלי יוסימוב (להלן: "נתבע 2") ומר תמיר רחנין (להלן: "נתבע 3"), (להלן: "הנתבעים"). העבודות התנהלו בשלושה פרויקטים בתל אביב: ברחוב ברנפלד, ברחוב הקונגרס וברחוב פינסקר, שבהם הייתה הנתבעת 1 קבלנית עבודות עפר. אין חולק כי בין הצדדים לא נערך הסכם כתוב, וכי ההסכמות ותנאי התקשרות בין הצדדים סוכמו בעל-פה (להלן: "ההסכם").

לטענת התובעת, על פי תנאי ההסכם, התחייבה נתבעת 1 לשלם לתובעת עבור עבודות הובלת העפר שביצעה. זאת בניגוד לטענת הנתבעים כי היה זה הסכם חליפין ("ברטר").

כראיה לחובה, לכאורה, של נתבעת 1, מצרפת התובעת לתביעתה תעודות משלוח וחשבוניות אשר לטענתה לא שולמו על ידי נתבעת 1, על סך כולל של 70,800 ₪.

אשר לחבותם של הנתבעים 2 ו-3, התובעת סבורה, כי יש להחיל על נתבעים אלה את חובות הנתבעת 1 מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות, שבאה לידי ביטוי בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999. את טענתה זו מבססת התובעת על טענתה, שלפיה הנתבעים 2 ו-3 פעלו בחוסר תום לב ומתוך כוונה לרמות את התובעת, וזאת מאחר שבעת עריכת ההסכם הם ידעו כי הנתבעת 1 לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה.

לחילופין, טוענת התובעת כי הנתבעים 2 ו-3 נטלו סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של נתבעת 1 לעמוד בהתחייבויותיה. בנוסף, לטענת התובעת, הפרו הנתבעים חובת נאמנותם כלפי התובעת, בניגוד להוראת סעיף 254(ב) לחוק החברות.

לטענת הנתבעים, בעבור עבודות התובעת ברחובות ברנפלד והקונגרס, שילמו הנתבעים לתובעת את מלוא התמורה. לטענת הנתבעים, כל תעודות המשלוח והחשבוניות שצירפה התובעת לכתב תביעתה, מתייחסות לעבודות ברחוב פינסקר, זאת למעט תעודת משלוח אחת, המתייחסת לרחוב ברנפלד, אולם אף תעודת משלוח זו צורפה לחשבונית עבור עבודות ברחוב פינסקר.

באשר לעבודות התובעת ברחוב פינסקר, טוענים הנתבעים כי התובעת ערכה הסכם חליפין, "ברטר", בעל פה, עם עובד של התובעת, מר שאול רומני (להלן: "מר רומני"). לגרסת הנתבעים, סיכמה התובעת עם מר רומני, כי כנגד עבודות ההובלה תהיה התובעת זכאית לקבל את מלוא החול והאדמה שתישא, תהיה זכאית למכור אותו ולקבל את תמורתו.

לטענת הנתבעים, מנהל התובעת ובעליה, מר בנימין בנימיני (להלן: "מר בנימיני"), סירב להתקשר עימם בתנאים אלו, אולם מאחר שמר רומני סבר כי עסקה זו משתלמת, הסכים הוא להתקשר בהסכם מעין זה עם נתבעת 1 והתחייב אישית לקיימו. הנתבעים מוסיפים, כי מר רומני סיפר להם כי הגיע להסדר עם מר בנימיני, על פיו, לצורך עבודתו, ישתמש מר רומני במשאיתו של מר בנימיני, ועל כן ביקש מהנתבעים שהחשבוניות שיוציאו והשיקים שימשכו, יהיו על שם התובעת.

לטענת הנתבעים, הסכם זה היה מבוסס על דגימת חול, שנעשתה בטרם החלו העבודות, על כן עלול להיווצר מצב בו יהא פער בין ממצאי דגימת החול לבין סוג החול שאכן נמצא במעמקי האדמה. לטענת הנתבעים אכן כמות חול הים (שהינו בעל ערך רב), אשר נמצאה בפועל בשטח הפרויקט בפינסקר, הייתה פחותה מזו אשר נצפה על סמך בדיקת החול באתר. יוצא אפוא, כי במצב זה יצא מר רומני נפסד מהסכם הברטר. לטענתם, לאור מצוקתו הכלכלית של מר רומני, שסיפר להם כי בנוסף לכל, פוטר על ידי מר בנימיני ואף לא קיבל את הפיצויים המגיעים לו, וכדי שהעבודה בפרויקט תמשיך כסדרה, הסכימו הנתבעים, כך לטענתם, לעזור למר רומני ולשאת בהוצאות החפירה וההובלה באתר, כשלטענתם, על פי ההסכם החדש, מר רומני ישיב לנתבעים הוצאות אלו לאחר מכירת החול, ושאר הרווח, ככל שיוותר כזה, יחולק בין הצדדים שווה בשווה.

לאור גרסתם זו, הגישו הנתבעים הודעה לצד שלישי, כנגד מר רומני, בטענה שאף אם יוחלט כי אכן חייבים הם בתשלום לתובעת, הרי שעל מר רומני לשפותם לאור התחייבויותיו האישיות כלפיהם.

דיון והכרעה

בפתח הדברים אתייחס לסוגיית אחריותם של הנתבעים 2 ו-3. כאמור, לטענת התובעת, עשו הנתבעים 2 ו-3 שימוש באישיות המשפטית הנפרדת שאינו עומד בדרישות סעיף 6 לחוק החברות, ואף הפרו את חובת הנאמנות שהם חבים, כך לשיטת התובעת, כלפיה.