טענת ההתיישנות מבוססת על הטענה, כי מתוך שלושת כרטיסי הטיסה שבגינם הוגשה התביעה מלכתחילה, עילת התביעה הנוגעת לשניים התיישנה כשלושה חודשים בטרם הגשת התביעה, מאחר שהעילה נולדה בחודש ינואר 2009, ואילו התביעה הוגשה בחודש מרץ 2016.
לטענה זו משיבה התובעת, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות לא ממועד ביטול הכרטיסים או השבת הכספים בגינם, אלא ממועד הדרישה הראשונה שהפנתה התובעת לנתבעת, ודרישה זו באה רק בשנת 2011, כך שממילא אין התיישנות. בנוסף מטעימה התובעת, כי לא זנחה את דרישתה, שכן פנתה במכתבים לנתבעת לאורך התקופה, ועוד מציינת, כי לאור יחסי העבודה שבין הצדדים, סברה כי נכון להגיע להסדר מוסכם ולא אצה להגיש תביעה.
אין לקבל טענות אלה. המועד שבו צמחה העילה – באופן שבו מוגדר מונח זה בפסיקה – הוא לכל המאוחר המועד שבו החזירה התובעת את הכספים ללקוחותיה, שאז קמה לה הזכות לשיפוי (זכות שעל עצם קיומה אין מחלוקת, והמחלוקת היא על היקפה בלבד).
הפרשנות שמציעה התובעת, שלפיה העילה קמה ממשלוח מכתב הדרישה בלבד היא פרשנות אשר לפיה תלוי מועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות בתובעת, ובה בלבד. כך, לפי גישה זו, אילו פנתה התובעת במכתב דרישה לא בשנת 2011, כפי שאירע בפועל, אלא בדצמבר 2015 – שבע שנים פחות שבוע ממועד השבת הכספים, לצורך העניין – היה מירוץ ההתיישנות מתחיל באותה העת, ולא לפני כן, כך שתקופת ההתיישנות הייתה, הלכה למעשה, ארבע עשרה שנים חסר שבוע.
גם הטענה לניהול משא ומתן כטעם לחריגה מתקופת ההתיישנות אין בה ממש. גם אם ניתן לקבל הגשת תביעה כעבור שנתיים, שלוש או ארבע בשל ניהול משא ומתן (ויוער, כי בשלב זה, ומבלי לטעת מסמרות – לא התרשמתי כי נוהל משא ומתן נמרץ, שיש בו כדי להצדיק שיהוי בהגשת התביעה), בוודאי לא ניתן לראות בניהול משא ומתן טעם המצדיק דחייה של מירוץ ההתיישנות, כאשר אין כל הודאה בקיומה של זכות או בקיומו של חוב.
לעניין הטענה כאילו העובדה שלמן שנת 2011 משיבה הנתבעת את הסכום ששולם בהתאם למבוקש בתביעה מהווה "הודאה בקיום זכות" – טענה זו, בכל הכבוד, אינה יכולה לעמוד. הודאה בקיומה של זכות פירושה הודאה בקיומה של זכות קונקרטית. שינוי מדיניות של הנתבעת – גם אם הוא שינוי מהותי – אין פירושו הודאה או הכרה בכך שלפני השינוי נפל פגם בהתנהלות.
למען האמת, אם אכן השתנתה מדיניות הנתבעת, נראה כי חשיבותו העקרונית של ההליך שלפניי היא זניחה לחלוטין (שהרי אם הנתבעת משיבה ממילא את הסכומים בהתאם להוראות חוק הגנת הצרכן והתקנות לפיו – אין כל צורך בקביעה שיפוטית המחייבת אותה לעשות כן), ואז אנו נותרים עם התביעה הכספית – אשר בהיקפי הפעילות של הצדדים כולם – תובעת ונתבעת – היא בטלה בשישים.
מכל הטעמים האמורים לעיל, אני קובע כי התביעה שעניינה הכרטיסים המסומנים כדוקט 506250 ו-506265 (בסך כולל של 696.46 דולר ארה"ב) התיישנה, והיא נדחית.
על כן יתרת התביעה הראויה לדיון – מבחינת ההתיישנות – עומדת על סך של 147.38 דולר ארה"ב.