תא"מ 22721-07-13 אלסאנע ואח' נ' שפירא ואח'

תביעה כספית לתשלום 60,510 ₪ בגין נזק שנגרם לרכבו של התובע בתאונת דרכים עם רכב בו נהג הנתבע. הנזק כולל 57,260 ₪ נזק לרכב על פי חוות דעת שמאי וכן 1,800 ₪ שכ"ט שמאי, 651 ₪ ששולמו למד"א וסכום של 800 ₪ בגין גרירה ואחסנה של רכב התובע.

התאונה אירעה ביום 5.8.11. לטענת התובע, הנתבע איבד שליטה ברכבו, חצה אי תנועה, הפיל תמרור הסתובב וחסם את נתיב הנסיעה של התובע שהתנגש בו חזיתית בדופן האחורית שמאלית. האירוע התרחש כביש בינעירוני (25).

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע הועמד לדין (ת"ד 7019-12-12) והורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות של רשלנות, סטייה מנתיב נסיעה וגרימת תאונת דרכים. חברת הביטוח שביטחה את רכבו של הנתבע, דחתה את תביעת התובע בטענה כי הנתבע לא היה מורשה לנהוג ברכב על פי תנאי הפוליסה. הפוליסה ביטחה נהגים מעל גיל 35 בלבד ולנתבע טרם מלאו 35 שנים.

הנתבע אינו חולק על מרבית הנטען על ידי התובע, אולם טוען כי לתובע אשם תורם של 30% לפחות בגין נסיעה במהירות מופרזת, נסיעה בנתיב שמאלי של הכביש שלא לצורך ונסיעה מסוכנת שמנעה אפשרות להימנע מן התאונה.

בדיון שהתקיים בפני, עיקר החקירה של התובע על ידי ב"כ הנתבע, עסק בשאלה כמה זמן חלף מרגע שהבין התובע כי משהו לא תקין בנוגע לרכב הנוסע מולו ועד להתנגשות בין כלי הרכב. התובע העיד כי נהג במהירות של 75-, ראה את פנסי רכב הנתבע דרך החלון שמשמאלו ותוך שניות אירעה התנגשות.

הנתבע בחקירתו ציין כי רכבו הסתובב ונעמד ואז שמע חבטה. כן ציין כי חש שהרכב מתחיל לאבד שליטה, הרכב זז ימינה ושמאלה והסתחרר. לטענתו כל זה לקח כחצי דקה. רק אז לטענתו חצה לנתיב הנגדי כשהחלק האחורי של הרכב נכנס לנתיב הנגדי תחילה והפלת התמרור גרמה להאטת רכבו. לטענת הנתבע, היה על התובע להאט נסיעתו לאחר שראה התרחשות חריגה גם אם הייתה בנתיב הנסיעה הנגדי ומשלא נהג התובע כך, הוא נושא ברשלנות תורמת.

אני סבורה כי לא ניתן לקבל טענות הנתבע לאשם תורם של התובע ואסביר מדוע. ראשית, כפי שהנתבע עצמו טען, השאלה שצריכה להישאל היא מה יכול היה התובע לעשות כדי למנוע את התרחשות התאונה בכלל או את ההתרחשות כפי שקרתה. סוגיה זו כלל איננה חד משמעית. תיאורטית, יכול היה להיות מצב, בו דווקא אילו האיץ התובע את המהירות, היה מספיק לחלוף על פני המקום בו אירעה התאונה, בטרם הגיע לשם הרכב בו נהג הנתבע. על כן הטענה כי אילו האט התובע, היה משנה את תוצאות הדברים, היא נכונה אולי, אבל איננה הכרחית וייתכן כאמור שגם האצה הייתה משנה את פני הדברים.

אולם חשוב מכך הוא שהטענה כי לתובע היה זמן מספיק כדי לשקול את הדברים ולהאט לא הוכחה על ידי הנתבע. הנתבע טען כי משך חצי דקה רכבו נסע ימינה ושמאלה בנתיב הנסיעה שלו, עד ש"עף" לנתיב הנגדי. אני סבורה כי מדובר בהשערה של הנתבע, אשר בוודאי לא נמדדה על ידו בזמן אמת וסביר להניח כי הערכת הזמן הזו סובייקטיבית ולא אובייקטיבית. הנתבע חש כי איבוד השליטה נמשך זמן רב, אולם ספק אם הדבר היה כך והנתבע לא טען כי הוא מדד את הזמן.

על כן, סבירה בעיני יותר גרסתו של התובע, כי הכל התרחש מהר מאוד והוא לא הספיק לבלום כשהתנגש ברכב בו נהג הנתבע. התובע טען כי נסע במהירות של 75- ולנתבע אין ראיה כי התובע נסע מהר יותר. על פני הדברים, מהירות זו של התובע הייתה סבירה לכביש בו נסע ורק טבעי כי אדם יעשה כל שביכולתו כדי להציל את חייו כשהוא סבור כי הם בסכנה. על כן הטענה כי התובע יכול היה לבלום ולא עשה כן, איננה סבירה והטענה כי התובע נסע במהירות מופרזת ולא הספיק לבלום בשל כך, לא הוכחה בשום דרך על ידי הנתבע.