תא"מ 21935-03-13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' בללי

1. התובעת, מי שביטחה בביטוח מקיף את רכב מ.ר. 46-609-29 (להלן: "הרכב המבוטח"), תובעת מהנתבעת להשיב לה תגמולי ביטוח בסך של 13,029 ₪ שהתובעת שילמה לנתבעת בעקבות דרישת הנתבעת לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזק שנגרם לרכב המבוטח, כטענת הנתבעת בדרישתה, בתאונה שארעה ביום 22.4.12.

תביעת התובעת מבוססת על טענתה, כי לאחר ביצוע התשלום לנתבעת בהתאם לפוליסה, בעקבות דרישת נזק של הצד השלישי שהיה מעורב בתאונה, מר אילן בנימין (להלן: "אילן"), ביצעה התובעת חקירת נסיבות התאונה אשר גרמה להתעוררות ספקות של ממש באשר לקיום התאונה, לרבות "ראיות מוצקות לביום התאונה" (כך לשון התביעה). משכך, טוענת התובעת כי התשלום לנתבעת בוצע עקב הטעייה, העולה כדי מרמה, ולפיכך יש לחייב את הנתבעת להשיב את ששולם לתובעת.

2. לטענת הנתבעת יש לדחות את התביעה, שכן התאונה אכן התרחשה כפי שנרשם בהודעה על התאונה, ואין כל בסיס לטענת התובעת בדבר מרמה במסירת פרטים לתובעת. עפ"י גירסת הנתבעת התאונה ארעה בעת שבנה, מוטי בללי (להלן: "מוטי") נסע ברכב המבוטח באזור המוסכים במפרץ חיפה וזאת מכיוון שד' ההסתדרות לכיוון נשר. לפתע יצא רכב בנסיעה לאחור מחניה בצד השמאלי של הכביש, מוטי, שנסע במסלול הימני, נבהל מהרכב וסטה עם הרכב המבוטח ימינה. תוך כדי אותה סטיה ימינה, פגע הרכב המבוטח בחזית של רכב צד שלישי מסוג ג'יפ טוארג (להלן: "הג'יפ") שחנה בצד ימין של הכביש. לא הוצגו תמונות הנזק לג'יפ אולם מטיעוני הצדדים ניתן להבין כי לג'יפ נגרם נזק ניכר.

3. לאור מהות טענות הצדדים, הסכימו הצדדים להיפוך נטל הראיה, במובן של סדר הבאת הראיות (מבלי להמעיט מנטל ההוכחה המונח על התובעת) ולפיכך שמעתי קודם את עדי הנתבעת שהם:

מוטי, בנה של הנתבעת, שנטען כי נהג ברכב בעת התאונה;

אחיו אריה בללי שמשמש גם כסוכן הביטוח דרכו בוטח הרכב ואשר היה מעורב בהליכים לאחר ארוע התאונה (להלן: "אריה");

מר מונדר נעראני שהוא בעל מוסך הפסגה באזור מפרץ חיפה, אשר נטען כי התאונה ארעה ליד מוסכו, כאשר רכב צד ג' שהובא למוסך לצורך טיפול בו, חנה בכניסה למוסך, לצד הכביש ונפגע בתאונה. עד זה היה מעורב אף הוא בהליכים שלאחר ארוע התאונה (להלן: "מונדר").

עדים אלו נחקרו על ידי ב"כ התובעת וכן הוגשו, בהסכמה, הודעות חתומות על ידי מוטי (ת/1) ועל ידי מונדר (ת/2) וכן הקלטות של שיחות שקיים החוקר עם מוטי, אריה מונדר ואילן (הדיסקים ת/3-ת/5).

4. אציין כבר בפתח ניתוח העדויות כי עדי הנתבעת לא הותיר עלי רושם מהימן והתגלו סתירות בין העדויות לעומת ההודעות שנגבו והדברים שנמסרו לחוקר, אולם למרות זאת, אני קובעת כי דין התביעה להידחות שכן לא מצאתי כי יש בסתירות אלו כדי להוות אותן "ראיות מוצקות לביום התאונה" כנטען, גם באם יש בהן להעלות ספק מסויים בגרסת הנתבעת להתרחשות התאונה.

5. קודם לניתוח העדויות יש להעמיד את הסיטואציה המשפטית על מכונה: המבטחת היא התובעת כאן, היא זו המבקשת "להוציא מחברו". העובדה שהתובעת החליטה, על סמך הנתונים שהיו בפניה באותה העת, לשלם את תגמולי הביטוח לנתבעת, מעמידה את הצדדים במקום אחר מזה שקיים לפני ביצוע התשלום, בכך שכעת מתהפכות היוצרות: בעוד שעד לביצוע התשלום, במידה והיה מתקיים הליך משפטי, הנטל על המבוטח להטות את מאזן ההסתברויות להוכיח את התרחשות התאונה, ודי בכך שלא עמד בנטל כזה כדי להביא לדחיית התביעה (אפילו לא הוכחה מרמה מצידו), הרי שלאחר ביצוע התשלום, התביעה נסמכת על טענת המרמה, שעל התובעת להוכיח במידה הנדרשת, וככל שזו לא הוכחה, דין התביעה להידחות, גם באם נותר ספק בלב בית המשפט בדבר התרחשות התאונה, אולם אין די בראיות על מנת להטות את מאזן ההסתברויות להוכחת מרמה.

כפי שמורה אותנו ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי, מקום בו מיוחס לבעל דין מעשה שיש בו גוון פלילי, וכך הוא המקרה בפני, על הטוען אותה הטענה להביא ראיות בעלות משקל מוגבר על מנת לעמוד בנטל המוטל עליו, להטות את מאזן ההסתברות לקבלת טענות בדבר קיומה של מרמה. דהיינו שאין מדובר בדרגת הוכחה אחרת, מעבר לאותם 51% הנדרשים על מנת להטות את מאזן ההסתברות, אלא ראיות במשקל רב יותר כדי להגיע לאותה דרגת הוכחה, כאשר המידה הנדרשת נגזרת מחומרת המעשה המיוחס לצד השני (ראה י' קדמי "על הראיות" (2009) עמ' 772 ואילך).