תא"מ 2113-07-13 שניר נ' רגב

לפניי תובענה שהוגשה בסדר דין מקוצר לתשלום סך 15,514 ₪.

התובעת שכרה דירה מהנתבע, ושילמה את דמי השכירות, שסוכמו על סך של 400 דולר ארה"ב לחודש, בהמחאה שיקלית אחת בסך 22,335 ₪, המייצגת את דמי השכירות לשנה אחת, על פי שער הדולר ביום חתימת החוזה.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי החוזה בוטל בהסכמה, לנוכח כוונתו של הנתבע למכור את הנכס, אולם הצדדים חלוקים ביניהם האם החוזה הסתיים לנוכח דרישתו של הנתבע מהתובעת לפנות את הנכס, או מחמת נכונותו של הנתבע לאפשר לתובעת לאתר נכס מתאים אחר, גם במחיר של הותרת הדירה ריקה לתקופה מסוימת, אולם משאינני סבור שלשאלה זו יש חשיבות מעשית לענייננו, אינני רואה להכריע בה.

אין גם מחלוקת על העובדה, שעל פי הוראות החוזה, עם ביטולו של החוזה טרם סיומו, חלה על הנתבע החובה להשיב לתובעת את יתרת דמי השכירות ששולמו מראש.

המחלוקת בין הצדדים היא, האם הוחזר סכום זה, ואם לא – כיצד יש לחשבו.

לטענת התובעת, היא זכאית להפרש בשקלים שבין הסכום ששולם ובין הסכום שאמור היה להשתלם. התובעת מוסיפה וטוענת, כי הנתבע לא השיב לידיה את הפרש דמי השכירות, וסירב לעשות כן גם לאחר שפנתה אליו בכתב בחודש יוני 2013, ודרשה את ההשבה.

הנתבע טוען, כי במועד פינוי הדירה, נפגש עם התובעת בדירה, בנוכחות המתווכת גב' גרנית מזור, שם קיבל לידיו את מפתחות הדירה, מסר לתובעת את יתרת דמי השכירות, ובכך הסתיימו היחסים העסקיים בין הצדדים.

עוד טוען הנתבע, כי גם אם זכאית התובעת להשבה, הרי יש לחשב את ההשבה בערכים דולריים בהתאם לשער הדולר של מועד הגשת התביעה.

כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר זכותה של התובעת לקבל השבה בגין תקופת השכירות הלא מנוצלת. המחלוקת נוגעת לשאלה האם ההשבה בוצעה אם לאו. בנסיבות אלה, מדובר בטענה קלאסית של "הודאה והדחה", שעל כן מוטל נטל ההוכחה על כתפי הנתבע להוכיח כי אכן השיב את הטעון השבה לידי התובעת.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, אני סבור כי הנתבע לא עמד בנטל, ועל כן – דין התביעה להתקבל.

גרסתו של הנתבע התאפיינה בהיותה כללית למדי: אף שהנתבע עמד על כך שהשיב לתובעת את יתרת שכר הדירה הבלתי מנוצלת, הוא נמנע באופן ברור מלציין באיזה סכום היה מדובר, ותלה זאת בחלוף הזמן.

הנתבע ציין, כי אף שהוא מתפרנס מהשכרת נדל"ן מסחרי, הרישומים שברשותו אינם כוללים את הרישומים הנוגעים לנכס נושא הליך זה, שכן "דירת מגורים ודירה לעסק זה דבר שונה. אין תיעוד מעבר למה שקיים" (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 13). אף אם אין חבות מס כתוצאה מהעיסוק בהשכרת נדל"ן למגורים (להבדיל מנדל"ן מסחרי-עסקי), הטענה כאילו מי שעיסוקו בנדל"ן מנהל רישום חלקי בלבד של הכנסותיו והוצאותיו היא טענה תמוהה, אשר אני מתקשה לקבלה. ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים, כי אמנם קיימת הבחנה היא בין מי שמחזיק נכס אחד להשכרה – אשר בהעדר חבות מס, על פי הדין הקיים, אינו נדרש לנהל רישומים מדויקים של הכנסות והוצאות – ובין מי שמחזיק נכסים אחדים, מקצתם מסחריים ומקצתם למגורים. עבור משכירים אלה, אשר ההשכרה היא עבורם לא רק תוספת הכנסה, כי אם משלח יד של ממש, אין כל היגיון בניהול רישומים חלקיים של הכנסות והוצאות, פרקטיקה שגם מן הבחינה העסקית עלולה לעורר קשיים בלתי מבוטלים.

מכל מקום, משציין הנתבע כי הוא מנהל רישום ביחס לחלק מן הנכסים שבבעלותו (עמ' 12, ש' 11 – 12), עליו הראיה שלא ניהל רישומים ביחס לנכסים אחרים – וראיה משכנעת לעניין זה – לא הוצגה לפניי.