1.התובעת, שמיאב בע"מ, הגישה תביעה זו לפסק דין הצהרתי לפיו אין לה חוב כלפי הנתבעת, מי נע תאגיד מים וביוב אזורי בע"מ, בגין צריכת מים ביחס למבנה אותו שכרה ברחוב רמת יזרעאל 11/4 מגדל העמק. כן עותרת החברה התובעת בתביעה זו לפיצוי כספי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין לשון הרע, עקב עיקולים שהטילה הנתבעת על זכויות התובעת בגין חוב מים.
2.הגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות.
תביעת לשון הרע
3.אין מחלוקת כי הנתבעת הטילה עיקול על זכויות של התובעת (פס' 28(ב) לכתב ההגנה). הטלת עיקול עלולה להוות לשון הרע (ראו ע"א (י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים (24.3.2011)). בענין גסלר מדובר היה בתובע שהיה עורך דין במקצועו. לא נקבע שם כי עיקול עלול להוות לשון הרע אך עבור עורך דין; עם זאת צוין כי בעיקול יש כדי להשפיל את המערער ולפגוע בשמו הטוב במיוחד נוכח היותו עורך דין, כך שפרסום עיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו (שם, פס' 7). להכרה בעילת לשון הרע בהקשר של אדם המנהל עסקים ראו ת"א (מרכז) 21716-11-12 שטרית נ' עיריית חולון (23.11.2014). דא עקא, הנתבעת טענה להגנות, לרבות אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965), ופרסום מתוך רשות בדין (סעיף 13(9) לחוק זה), וכפי שיפורט, הנתבעת הטתה את מאזן ההסתברויות בכך שהוכחה שהיה בבסיס העיקול חוב התובעת כלפי הנתבעת בגין מים. מכאן שאין לתובעת עילה לפיצוי בגין עצם פרסום עיקול בגין חוב. התובעת, אשר טענה להעדר כל חוב, ממילא לא טענה שסכום העיקול, אשר חורג מהחוב שהוכיחה הנתבעת – במובחן מעצם פרסום העיקול – היה בו כדי להשפילה, לבזותו, לפגוע בה בעסקה כיוצ"ב (הגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק). מכאן, הגם שהנתבעת לא הוכיחה את מלוא סכום החוב שהיא טוענת לו, נוכח הוכחת חוב בבסיס העיקול, דין התביעה לפי חוק איסור לשון הרע להידחות.
4.לענין החוב מושא העיקול, הפנתה הנתבעת לדרישות התשלום מטעמה לגבי חובות התובעת מהשנים 2009-2010, וטענה כי לא נפלה בהן כל טעות. היא טענה כי כאשר היא החלה לספק שירותי מים בעיריית מגדל העמק (ביום 1.5.2009, ראו סעיף 9(ב) לכתב ההגנה), התובעת היתה רשומה ברשימות עיריית מגדל העמק כמחזיקה בנכס מושא התביעה. הנתבעת הפנתה לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), התשע"א-2011. על-פי הכללים, "צרכן" מוגדר כמי שרשום בפנקסי החברה כמקבל מהחברה (בין היתר) שירותי מים. אין מחלוקת בין הצדדים כי הכללים, שהותקנו בשנת 2011, טרם באו לעולם במועדי חיובי המים מושא ענייננו (בשנים 2009-2010). הנתבעת טענה כי גם לפני שהכללים נכנסו לתוקף היא פעלה על-פי נהלים; אף לפי נהלים כתובים (פרוטוקול 9.4.2017 ע' 13 ש' 10-11); אולם הנתבעת לא הגישה כללים כאלו.
5.הסדר בדין לפיו אדם שרשום כמחזיק בכנס שלא הודיע על הפסקת חזקתו ממשיך להיחשב כמחזיק לצורך חיובים, חל בדיני ארנונה (ראו סעיף 325 לפקודת העיריות). אולם הדין בענין חיובי מים טרם תחילת תוקף כללי תאגידי מיום וביוב הנזכרים לא היה שהרשום כמחזיק ממשיך להיחשב כמחזיק אלא אם הודיע על כך. ראו לענין זה, בפרשה בקשר לחיובי מים בתל אביב:
"סעיף 325 לפקודת העיריות מתייחס לחיובי ארנונה בלבד, ואין לו תחולה ככל שמדובר באגרות מים המוטלות מתוקף חוק העזר העירוני. במקרה שלפנינו, מוטלת אגרת מים על פי חוק עזר לתל-אביב יפו (אספקת מים), התשל"ד-1974... בו נקבעה החובה לתשלום אגרת המים על ידי 'הצרכן'.
'הצרכן' הוגדר בסעיף 1 של חוק העזר כ'מי שמחזיק ברשת פרטית, כולה או חלק ממנה (להלן: "הרשת"), או בנכס הקשור לרשת, או מי שהרשת משמשת אותו או את הנכס בו הוא מחזיק, לרבות תאגיד שהתקשר בחוזה אספקת מים עם העיריה'.
אשר לדרך גבייתה של אגרת המים, מחיל אומנם סעיף 323 א לפקודת העיריות הוראות שונות הנוגעות לגביית ארנונה, גם על גביית אגרות מים, ואולם סעיף 323 א הנ"ל מתייחס בהקשר זה להוראות סימן א' בלבד של הפקודה, בפרק הדן בגבייה, ואילו סעיף 325 מופיע בסימן ב' לאותו פרק. לפיכך, אין מנוס מן המסקנה שהוראותו של סעיף זה אינה חלה בכל הנוגע לגביית אגרות מים, ולענין זה, יחול, איפוא, ההסדר הרגיל לפיו רשאית המשיבה לגבות את החוב מן ה'צרכן' כהגדרתו בחוק העזר, ולא ממי שרשום אצלה כמחזיק, גם אם חדל להחזיק ולא הודיע על כך" (ע"א (ת"א) 1982/97 צדוק נ' עיריית תל-אביב-יפו, פס' 10 (1.11.1992) (להלן: ענין צדוק)).
6.הדין אם כן, בתקופה טרם חקיקת חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001, היה שהחייב באגרת מים נקבע על-פי חוק העזר הרלוונטי. בדומה לחוק העזר הנזכר של עיריית תל-אביב, חוק עזר למגדל העמק (אספקת מים), התשכ"ו-1966 הגדיר "צרכן" כ"אדם המחזיק ברשת פרטית, בכולה או במקצתה". קרא – בהתאם לקביעה בענין צדוק – החייב במים הוא המחזיק, בפועל, ולאו דווקא מי שרשום כמחזיק. עדת הנתבעת, גב' סימה שוורצמן, הצהירה כי כאשר התאגיד קיבלה מהעירייה את רשימת המחזיקים, התובעת היתה רשומה כמחזיק (פס' 10 לכתב ההגנה, תצהיר התמיכה בכתב ההגנה). אולם כאמור, בכך אין כדי לקבוע כי התובעת החזיקה בנכס שבנדון בתקופה מושא החיובים שבמחלוקת. כאמור, הנתבעת טענה כי לפני תחילת תוקף הכללים, אשר הותקנו בשנת 2011, היא פעלה לפי נוהל כתוב, אולם כזה לא הוצג. בנסיבות אלה, לא די לה לנתבעת, המתגוננת בפני תביעת לשון הרע של התובעת, להוכיח שהתובעת היתה רשומה כמחזיקה.