מאור ואח' נ' כחלון ואח'

1.בין הצדדים נחתם מסמך, שכותרתו "זכרון דברים" (להלן – "המסמך"), בקשר עם מכירת דירה מס' XXX בכפר הים.

2.התובעת, שלטענתה היתה הבעלים של הזכויות בדירה, טוענת שהנתבע, חרף התחייבותו על פי המסמך, לא חתם בסופו של דבר על הסכם לרכישתה. לטענת התובעת, מכח אותו מסמך היא זכאית לכן לפיצוי מוסכם, בסכום של 50,000 ₪.

לטענת הנתבע, יש לדחות את טענות התובעת. עוד טוען הנתבע שהתובעת היא שחבה לו את סכום הפיצוי המוסכם, ובנוסף, עליה להשיב לו סך של 10,000 ₪, ששילם לה במעמד חתימת המסמך. בגין סכומים אלה הגיש הנתבע תביעה שכנגד.

3.בדיון שהיה בפני ביום 25.2.18 העידו התובעת והנתבע. איש מהצדדים לא הביא עדים נוספים. בתום הדיון סיכמו ב"כ הצדדים בעל-פה. לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים, ושבתי ועיינתי בכל המסמכים שהוגשו, להלן פסק הדין:

4.במסמך, שכותרתו "זכרון דברים", נכתב בסעיף 6:

"צד אשר יפר התחייבותו הנ"ל, ישלם לצד שני סך של 50,000 ₪ כפיצויים מוסכמים ומוערכים מראש ללא צורך בהוכחת הנזק".

5.כאמור, התובעת טוענת כי הנתבע הפר את התחייבויותיו על פי המסמך ולכן חייב לשלם לה את הפיצוי המוסכם, ואילו הנתבע טוען כי התובעת היא שהפרה את התחייבויותיה על פי אותו מסמך.

6.אין מחלוקת על כך שבסופו של דבר לא נחתם בין הצדדים הסכם סופי ומחייב. כל אחד מהצדדים טוען כי האחר הוא שאחראי לכך. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי במחלוקת הזו הצדק עם הנתבע ולא עם התובעת.

התביעה העיקרית -

7.התובעת מוזכרת במסמך כמוכרת יחידה, לצד ההצהרה לפיה "המוכרים מצהירים כי הינם הבעלים הרשום והחוקי של מלוא הזכויות והמחזיקים הבלעדיים בנכס האמור" (הדגש שלי, ה.א.). זאת, אף שהזכויות בנכס כלל אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין.