תא"מ 15054-06-15 איי.איי. איתמר השקעות בע"מ נ' גליאה פ.ט.ל 2011 בע"מ

לפניי תביעה שטרית, שראשיתה בהליך לביצוע שטר בלשכת ההוצאה לפועל, לביצועם של שלושה שיקים על סך 10,000 ₪ כל אחד, ובסך הכל – 30,000 ₪. הנתבעת אינה מכחישה כי השיקים חתומים על ידה, אולם היא טוענת, כי אלה נלקחו ממנה בתרמית על ידי פלוני, מר איתי ניב (להלן: "ניב").

לטענת הנתבעת, הציע ניב למנהל הנתבעת, מר עודד גלאי (להלן: "גלאי") להשיג בעבורו אשראי זול, באמצעות פעולת ניכיון של שיקים המשוכים, לכאורה, על צד שלישי. כלומר – הנתבעת תמסור לניב שיקים המשוכים על צד שלישי, לכאורה לא קשור, ובתמורה תקבל תשלום מזומן בניכוי עמלת הניכיון. לטענת הנתבעת, בפועל נטל ניב את השיקים, זייף עליהם את חתימת ההיסב של הצד השלישי, ולא העביר כספים, ככל שקיבל כאלה, לידי הנתבעת או לידי גלאי. הנתבעת טוענת כי התובעת אינה אוחזת כשורה בשיקים, ואין היא זכאית לאכוף על הנתבעת את החיוב.

לאחר ששמעתי את העדויות מטעם הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקיי לכך בתמצית.

ראשית אציין, כי התובעת הציגה ראיות מהימנות לכאורה, לכך שנתנה תמורה בגין השיקים – וזאת באמצעות קבלת הניכיון ותדפיסי הבנק שמהם עולה כי כנגד שלושה שיקים בסך 30,000 ₪ שילמה 28,100 ₪.

הנתבעת טוענת, כי חתימת ההיסב של הנפרע, מר עופר אבני, זויפה, ועל כן – נשבר רצף ההיסבים המאפשר לתובעת להיחשב אוחזת כשורה. טענה זו אינה יכולה לעמוד, וזאת משהוברר כי הנפרע בשיקים, עופר אבני (להלן: "אבני") לא היה אלא "איש קש", או כלשון פקודת השטרות – "נפרע בדוי". סעיף 6ג לפקודת השטרות קובע כך:

"מקום שהנפרע הוא אדם בדוי או אדם שאינו קיים, מותר לנהוג בשטר כאילו הוא בר-פרעון למוכ"ז."

בספרו "דיני שטרות" דן זוסמן בסעיף הנ"ל ומביא את הדוגמה הבאה:

"לראובן חשבון בבנק והוא נותן לשמעון הרשאה למשוך שיקים בשמו. שמעון מושך שיק לפקודתו של לוי. לוי זה קיים במציאות אלא ששמעון לא התכוון שסכום השיק ייפרע לו, כי אם הוא זייף את חתימתו של לוי והשיק נפרע לו על ידי הבנק. זהו מסמך הנוקב בשמו של נפרע בדוי, כי כוונתו של שמעון שמשך את השיק ממציאה לנו את קנה המידה לקביעת אמיתותו של הנפרע, וכוונתו של שמעון כמוה ככוונתו של ראובן, בבחינת שלוחו של אדם כמותו. השיק ניתן לסיחור במסירה בלבד." (יואל זוסמן דיני שטרות (מהדורה שישית, התשמ"ג ) 79)

מעדותו של גלאי עולה בבירור, כי אבני לא היה הנפרע הנכון של השיק, שכן השיק נועד לאפשר קבלת כספים על ידי הנתבעת או על ידי גלאי בעצמו. אבני שימש, ונועד לשמש, כאיש קש, כדי לאפשר לנתבעת לגייס כספים באמצעות עסקה הנחזית כעסקת ניכיון, אף שבפועל אינה כזו (וראו לעניין זה עמ' 5 ש' 13 – 20). מכאן שאין לראות בעובדה שחתימת ההיסב אינה חתימתו של אבני – גם אם אקבל כעובדה טענה זו – עובדה המשמיטה את הקרקע מתחת לזכויותיה של התובעת.

נותרנו אפוא עם מצב שבו הנתבעת מודה כי ערכה שיקים, וכי התכוונה למסור אותם לניכיון – אף שהם אינם משקפים כל עסקה של ממש. הוכח, כאמור, כי התובעת נתנה תמורה בגין השיקים. על כן, הנטל להוכיח את קיומו של כישלון תמורה בגין השיקים עצמם מוטל על כתפי הנתבעת – ונטל זה לא הורם: עדותו של אבני לא שפכה אור על המצב, שכן אבני הודה במפורש, כי אין לו כל מידע ממקור ראשון על מערכת היחסים שבין ניב ובין הנתבעת או גלאי. עדותו של גלאי עצמי הייתה בעייתית מאוד: היא התבססה על טענות קונספירציה שלא נתמכו בכל ראיה, ואני חושש שלא מצאתי בעדותו כל הצדקה לקבוע ממצא עובדתי, כגרסתו – כאילו לא קיבל את הכספים מאת ניב.