-
לפניי תובענה שטרית, שראשיתה בבקשה לביצוע שטר על סך 17,400 ₪, שחולל באין פירעון.
-
התובעת, חברה שעיסוקה תיווך בעסקאות נדל"ן, תיווכה בעסקה לשכירת נכס מקרקעין לשימוש הנתבעת, שהיא חברה שעיסוקה השכרת רכב. בתיווכה של התובעת, נכרת הסכם שכירות בין הנתבעת ובין בעלי הזכויות בנכס הממוקם ברחוב הירקון 98 בתל-אביב – יפו (להלן: "הנכס").
לטענת הנתבעת, השיק נושא ההליך נמסר לידי התובעת לביטחון בלבד, כאשר הסכמת הצדדים הייתה, כי השיק יוגש לפירעון רק לאחר יציאת העסקה לפועל.
עוד טוענת הנתבעת, כי עסקת השכירות סוכלה, שכן לאחר כריתת החוזה עם בעל הנכס, התברר לה כי בשתי הקומות שמעל הנכס פועל בית-בושת, אשר אילו ידעה על קיומו, לא הייתה מתקשרת בהסכם כאמור.
טענה נוספת בפי הנתבעת, כי הוסכם בין הצדדים שהתובעת תמצא שוכר משנה לנכס, ומשהפרה את התחייבותה זו – אין התובעת זכאית לשכר טרחתה.
-
לאחר ששמעתי את העדויות, ועיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים ובסיכומיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה.
-
כידוע, בתביעה שטרית, מוטל נטל ההוכחה על כתפי הנתבע. הנתבעת לא עמדה בנטל זה, לא מיניה ולא מקצתיה, ולא הוכיחה ולו את מקצת טענותיה – עד כדי כך, שאני סבור שניתן היה לקבל את התביעה נגדה גם אילו היה נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובעת, ואבאר.
-
הטענה כי השיק נמסר "לביטחון" בלבד – אין בה ולא כלום: השיק לא סומן כשיק לביטחון, וגם על פי גרסת הנתבעת, שהובאה בסעיף 5 לתצהיר התומך בהתנגדות, תצהירו של מר סעיד אבו סיאח (להלן: "אבו סיאח"), התנאי לפירעון השטר היה השתכללותה של עסקת שכירות.
-
אין חולק, כי הסכם השכירות עם בעל הנכס נכרת (וראו עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 14 – 15), והנתבעת אף החלה ביישומו של ההסכם, מסרה שיקים לפירעון דמי השכירות והחלה להכניס ציוד ולחבר קווי טלפון (וראו לעניין זה עמ' 3 ש' 19 – 21). מכאן שעסקת השכירות יצאה לפועל, גם אם בוטלה לאחר מכן, והתנאי הנטען – התקיים.
-
הטענה בדבר "סיכול" החוזה בשל קיומו של בית בושת מעל הנכס – ראשית אציין, כי עצם קיומו של בית בושת בכתובת האמורה לא הוכח כלל: המדובר בטענה עובדתית הטעונה הוכחה, אולם פרט לאמירה בתצהיר אבו סיאח, ועדותו לפניי, אשר היא בבחינת עדות יחידה של צד מעוניין, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות, ועל כן – משקלה מוגבל, לא הובאה כל ראיה עצמאית או בלתי תלויה לעצם קיומו של בית הבושת האמור.
-