ירושלמי ואח' נ' אילוז

לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 11.6.2018 בהעדר הגנה מטעם הנתבעים.

המבקש 1 (להלן: "המבקש") אינו כופר בעובדה שכתב התביעה הומצא לו כדין, ואף אינו כופר בטענת המשיבה שלפיה לכתב התביעה נלוותה הזמנה לדין לפי הטופס הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 ובה צוינה חובתו להגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים ממועד המצאת כתב התביעה לידיו. די בעובדות אלה, אשר אינן שנויות במחלוקת, כדי לקבוע כי אין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק, שהרי ביטול מחובת הצדק – הוא ביטול המתעלם מסיכויי ההגנה של המבקש – מתקיים רק כאשר המבקש לא התגונן מפני התביעה מחמת שכתב התביעה לא הומצא לו כלל – ולא מחמת שהחליט שלא להגיש כתב הגנה, אלא להתייצב לדיון ללא כתב הגנה.

לאחר שהוברר כי אין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק, יש לבחון האם מדובר במקרה שבו יש לבטל את פסק הדין מכוח שיקול דעתו של בית המשפט. לעניין זה נקבע, כי בית המשפט נדרש לשקול הן את הטעם לאי-הגשתו של כתב ההגנה והן את סיכויי הגנתו של המבקש. עוד נקבע, כי בין שני הרכיבים הללו מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כלומר – ככל שסיכויי ההגנה גבוהים יותר, יינתן משקל נמוך יותר לבחינת הסיבה למחדלו של המבקש להתגונן, ולהיפך. עם זאת, הפסיקה נתנה משקל מכריע לבחינת סיכויי ההליך, מתוך ההבנה כי כאשר המבקש מראה הגנה של ממש, ניתן לרפא את הפגם שבאי-הגשת כתב ההגנה במועד על דרך של פסיקת הוצאות.

בענייננו, לאחר שעיינתי בטענות המבקש, נחה דעתי כי הגנתו של המבקש היא כה קלושה, עד שאין כל הצדקה לפתוח מחדש את ההליך, ואבאר. טענתו המרכזית של המבקש, כי הנתבע 2, השוכר המקורי של החנות נושא ההליך, המחה לידיו, לידי המבקש, את זכות השכירות, בידיעתו של בן-זוגה של המשיבה ובהסכמתו, ומכאן (לשיטתו) – בהסכמת המשיבה עצמה, באמצעות שלוחה. מכוח הסכמה נטענת זו, כך טוען המבקש, הוארך הסכם השכירות אף מעבר לתקופת השכירות הנקובה בהסכם.

אלא שטענות אלה של המבקש הן טענות סרק מובהקות, העומדות בסתירה ברורה להוראות הסכם השכירות עצמו. ראשית אציין, כי בהסכם השכירות נקבע (בסעיף 7 להסכם) כי:

"תקופת השכירות היא למשך 12 חודשים, החל מיום 01/03/17 ועד ליום 28/02/18 (להלן: "תקופת השכירות המקורית")"

ההסכם אינו כולל הסכמה על "תקופת אופציה", כך שלמעשה – עם תום תקופת השכירות, ביום 1.3.2018, פקע ההסכם, ואין לו עוד תוקף – ומשכך, אין הוא מקנה זכויות – לא לשוכר המקורי, ולא ל"רוכש" הזכויות מאת השוכר המקורי. הטענה לקיומו של הסכם שכירות לתקופה שלאחר 1.3.2018, אשר נכרת, לכאורה, עם המבקש – אינה נתמכת בהסכם בכתב, בניגוד להוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, ובהיות המסמך בכתב קונסטיטוטיבי לקיום העסקה, ממילא – אין עסקת שכירות למועד שלאחר 1.3.2018.

גם ביחס לטענה להמחאת זכויותיו של השוכר המקורי אל המבקש, אין יסוד לטענה להסכמה בע"פ. סעיף 9.2 להסכם השכירות קובע מפורשות כי:

"ידוע לשוכר כי זכויותיו ע"פ ההסכם אינן ניתנות להעברה ו/או המחאה ו/או שיעבוד. לפיכך השוכר מתחייב שלא למסור, לא להעביר ולא להשכיר את המושכר בשכירות משנה או כל חלק ממנו, וכן לא להרשות למישהו אחר זולתו ליהנות ממנו ו/או להשתמש במושכר ו/או בכל חלק ממנו, ו/או לא לשתף אחר בהחזקת המושכר או בחלק ממנו או להעביר לאחר הזכות מהזכויות המוענקות לו ע"פ ההסכם ללא אישור מראש ובכתב של המשכיר, זאת אף אם המשכיר לא יסכים להעברת הזכויות כאמור מטעמים בלתי סבירים, או יתן את הסכמתו בתנאים בלתי סבירים." (ההדגשה הוספה – ע"י)

כלומר – ההסכם שלל בפירוש את המחאת זכויותיו של השוכר לאדם אחר, והתנה אותה בהסכמה מראש ובכתב. לא הובאה כל ראיה לקיומה של הסכמה כזו – לא של בן-זוגה של המשיבה, ובוודאי לא של המשיבה עצמה. גם מטעם זה, נחזית הגנתו של המבקש להיות קלושה ביותר.

משני הטעמים הללו, הסותרים את הגנתו של המבקש סתירה רבתי, אני סבור כי למבקש אין הגנה של ממש מפני התביעה, ואין לו זכות של ממש להחזיק במושכר.