1.לפניי תביעה לפינוי מושכר לפי פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
2.התובעת, ט. י., היא בעלים של דירה ברחוב אגמון 1/8 בירושלים (גוש 28053 חלקה 31 תת חלקה 69) (להלן: הדירה). לאחר שהתובעת פרסמה את הדירה להשכרה, נפגשו התובעת והנתבע בדירה, ביום 30.10.2015, ונבחנה האפשרות שהנתבע ישכור את הדירה. במהלך הפגישה נוהל בין הצדדים משא ומתן באשר לתנאי השכירות ונקבעו העקרונות הכלליים לשכירות. באותו מעמד חתמו השניים על מסמך בכתב יד, אשר נכתב על ידי הנתבע על גבי נייר לוגו של החברה שבבעלותו. המסמך הוכתר בכותרת "הסכם שכירות/זיכרון דברים". מעמדו ותוקפו של מסמך זה, והשאלה אם אחד או יותר מהתנאים הקבועים בו הופרו, הם העומדים במרכז ההליך שלפניי. להלן, ולמען הנוחות בלבד, יכונה מסמך זה "זיכרון דברים".
3.נוכח חשיבותו של זיכרון הדברים, הוא יובא להלן באופן מדויק לזה שבו נכתב בכתב יד:
"הסכם שכירות/זיכרון דברים
...
השוכר ע. מתחייב ליצבוע את הדירה. דמי השכירות הם: 2800 ₪ ולחפות את האמבטיה.
כולל ארנונה. הדייר ישלם ועד בית. 11 שיקים לשנה מראש.
כניסה לדירה 10.11.15 זמן לשיפוץ התשלום אפשרי בין כל 1-10
שולם בשיקים ממספר 526 ע"ס 5600 – לחודשיים עד שיק מספר 536 ע"ס 2800 ₪ כולל חודש -9 2016
עם אופציה לשנה נוספת של 3000 ₪ שכירות לחודש כולל
כל עוד הדירה לא נימכרת יכול ע. להמשיך ולישכור את הדירה
ארנונה. ביום א יקבל ע. מפתח לשיפוץ הדירה
עם חתימת החוזה יתן ע. שיק ביטחון
חתימת חוזה עד ליום – 10.11.16 ומתן שאר השיקים שמיספרם רשום הנ"ל. אין היתנגדות לבעל הדירה שאפתח שער כניסה לדירה ואשבור בסלון קיר במידה והוא לא תומך. המפר חוזה זה ישלם 5000 ₪."
טענות הצדדים והשתלשלות האירועים
4.לטענת התובעת, במסגרת המשא ומתן בין הצדדים סוכם מחיר השכירות, אשר נגזר מהתחייבותו של הנתבע, שהוא קבלן שיפוצים, לסייד את הדירה ולחפות את האמבטיה. עוד טענה התובעת כי ציינה בפני הנתבע שיש ברשותה חוזה שכירות "סטנדרטי" שהיא עושה בו שימוש מזה מספר שנים, וכי היא ציינה בפניו את עיקריו של חוזה השכירות. לטענתה, השניים הסכימו לחתום על הסכם השכירות בתחילת השבוע שלאחר הפגישה (אשר התקיימה ביום שישי). התובעת טענה כי על אף הסכמת הצדדים לחתום על חוזה, ביקש הנתבע להעלות את ההסכמות המרכזיות ביניהם על הכתב בצורת זיכרון דברים – הוא המסמך בכתב יד שצוטט לעיל. עוד טענה התובעת כי למרות שביקשה להעביר לנתבע את מפתחות הדירה רק לאחר שיחתמו על חוזה שכירות, בפועל, הנתבע הפעיל עליה לחץ והתחייב שיחתום על הסכם השכירות כבר ביום 1.11.2015 (היינו, יומיים לאחר מכן). בנסיבות אלה, ולאחר שהנתבע הותיר בידיה שיק לתשלום דמי השכירות לחודש הראשון ולחודש האחרון, העבירה התובעת לנתבע מפתח של הדירה עוד באותה פגישה. התובעת העלתה בכתב התביעה טענה נוספת ולפיה לאחר שחתמה על אותו זיכרון דברים יצאה לגינה והשאירה את זיכרון הדברים על הדלפק בדירה. לטענתה, השורה המופיעה בזיכרון הדברים, לפיה "כל עוד הדירה לא נימכרת יכול ע. להמשיך ולישכור את הדירה" הוּספה על ידי הנתבע לאחר חתימתה, ומבלי שהייתה כל הסכמה או אף משא ומתן בעניין זה. לטענתה, הדבר נלמד הן ממיקום שורה זו בגוף הטקסט (באופן שאינו תואם את הקשר הדברים) והן מהקשר הדברים בכללותם. יוער כבר בשלב זה, כי הגם שטענה זו נזכרה בהרחבה בכתב התביעה, בפועל, דומה כי התובעת לא מיקדה את טיעוניה בטענה האמורה. ממילא, כפי שיובהר בהמשך, גם הנתבע לא עמד על טענה זו ולא טען שעומדת לו זכות להתגורר בדירה פרק זמן בלתי מוגבל כאמור.
5.בכתב התביעה תיארה התובעת את השתלשלות האירועים לאחר אותו מפגש בדירה. לטענתה, סמוך לאחר הפגישה העבירה לנתבע עותק מחוזה השכירות באמצעות דואר אלקטרוני. חרף ההבטחה לחתום על חוזה השכירות, התובעת טענה כי ביום 1.11.2015 הודיע הנתבע שלא יוכל להגיע לחתום על הסכם השכירות. לפיכך, השניים קבעו להיפגש כדי לחתום על החוזה ביום 5.11.2015. לטענת התובעת, הנתבע אף התחייב להעביר את הערותיו ביחס לחוזה עד ליום 3.11.2015, אך בפועל, לא העביר הערות או תיקונים. משכך, יצרה התובעת קשר נוסף עימו ביום 4.11.2015, והנתבע ביקש לשנות תנאי בהסכם שאיפשר לתובעת להציג את הדירה לרוכשים פוטנציאליים. לבקשת הנתבע, כך נטען, הסכימה התובעת לכך שיתאפשר לה להציג את הדירה ביום שישי אחת לשלושה שבועות. בשלב זה ביקש הנתבע מהתובעת שתיצור קשר עם עורכת דינו. התובעת יצרה קשר ישיר עם עורכת הדין, ובשיחה בין השתיים הוסכם שיוכנס התנאי שנזכר לעיל, ובנוסף, נקבע כי תתווסף להסכם תניה נוספת, ולפיה במקרה שבו הדירה תימכר, הנתבע לא יפוּנה עד תום הסכם השכירות. בהתאם להסכמות אלה קבעו הצדדים להיפגש לחתום על הסכם השכירות למחרת, ביום 6.11.2016. טרם הגיע מועד החתימה ביקש הנתבע להוסיף תניה נוספת, ולפיה הוא לא יידרש לחפות את האמבטיה (כפי שהוסכם בזיכרון הדברים). לטענת התובעת, היא הסכימה לתנאי האמור. לשיטת התובעת, למרות שקיבלה את כל השינויים שביקש הנתבע, הנתבע סירב לחתום על חוזה השכירות, וביקש להוסיף תנאי נוסף, ולפיו תוארך תקופת השכירות לשנתיים. לטענת התובעת, היא סירבה לתנאי האמור, וביקשה מהנתבע להשיב לה את המפתחות ולפנות את הדירה. לפי הטענה, הנתבע סירב להשיב את מפתחות הדירה ועבר להתגורר בה. לטענת התובעת, עוד התברר לה כי הנתבע פרץ פתח כניסה לדירה ושער כניסה בחצר שלא כדין, ומבלי לקבל הסכמות כנדרש. ביום 8.11.2015 נשלח מכתב מבא כוחה של התובעת לנתבע, ובו התבקש הנתבע לפנות את הדירה. ביום 10.11.2015 השיב בא כוחו של הנתבע למכתב, ובו טען כי התובעת היא זו שהפרה את זיכרון הדברים וכי הוא ביצע השקעות בסך של אלפי שקלים בדירה וכעת מתבקש לעזוב את הדירה. מכתב דרישה נוסף לפינוי הדירה נשלח ביום 15.11.2015. בתצהירה טענה התובעת כי בשלב זה, ועל אף שלשיטתה הנתבע הפר את ההסכמות ביניהם, העביר בא כוחה טיוטת הסכם, אך נענה כי אין בכוונת הנתבע לקרוא את ההסכם או לחתום עליו.
6.לטענת התובעת, חרף הדרישה המפורשת לפנות את הדירה, הנתבע מוסיף להחזיק בדירה מבלי שחתם על חוזה שכירות; מבלי שמסר ערבויות כנדרש; מבלי שמסר המחאות כפי שנקבע, ולאחר שלפי הטענה, זייף את ההסכם. בשל ההפרות האמורות, נטען, זכאית התובעת לבטל את ההסכם ולדרוש את פינוי הנתבע מהמושכר.
7.הנתבע דחה את טענות התובעת. לטענתו, הוא עצמו עמד בכל תנאי זיכרון הדברים, והתובעת היא זו שביקשה לשנות את ההסכמות בין הצדדים פעם אחר פעם, ללא הצדקה, ולרעתו של הנתבע. לטענת הנתבע, התובעת מסרה לו את מפתחות הדירה כדי שיוכל להיכנס אליה ולהתחיל לשפץ אותה. עוד נטען כי בשום מקום בזיכרון הדברים לא נאמר שהצדדים יחתמו על הסכם נוסף ביום 10.11.2015, אלא הוסכם שהנתבע ייכנס לגור בדירה ביום זה. הנתבע הודה בכתב ההגנה שהתובעת אמרה שברצונה לחתום על הסכם מסודר שיעלה את ההסכמות על הכתב, אולם, לשיטתו, תנאי הסכם השכירות אמורים היו להיות תואמים לתנאי זיכרון הדברים ולא שונים ממנו באופן מהותי. לטענת הנתבע, התובעת ביקשה להכניס רוכשים פוטנציאליים לדירה שלוש פעמים בשבוע, להביא ערבים או לחתום על ערבות בנקאית – דברים שלא נזכרו בהסכם המקורי – וכי הוציאה את האופציה לחתימה על חוזה לשנה נוספת. הנתבע טען כי זיכרון הדברים עליו חתמו הצדדים הוא ההסכם היחיד, וכי כל תניותיו נוסחו על ידי שני הצדדים. לטענת הנתבע, התובעת ביקשה לשנות את ההסכם המקורי, ובפועל, המתינה שהנתבע יבצע שיפוץ נרחב בדירה ואז ביקשה למכור את הדירה כדי להרוויח את השיפוץ שנעשה. הנתבע הכחיש את הטענות לעניין זיוף המסמך והוספת השורה המתייחסת לאפשרות של המשך הסכם השכירות כל עוד הדירה לא נמכרת לאחר, וטען כי זיכרון הדברים שנחתם שיקף את הסכמות הצדדים.
8.זה המקום לציין כי בכתב התביעה נטען באופן כללי כי הנתבע "יושב כיום בנכסה של התובעת מבלי לשלם דמי שכירות" (סעיף 31). טענה זו לא נטענה במסגרת תצהירה של התובעת. בפתח דיון ההוכחות טען הנתבע ששילם את דמי השכירות במלואם. טענה זו אף נטענה בתצהירו של הנתבע, אשר צורף לכתב ההגנה מטעמו. יחד עם זאת, לתצהיר לא צורפה אסמכתה כלשהי שיהיה בה כדי להעיד על ביצוע התשלום. חרף האמור, ראיתי לאפשר לנתבע לצרף במעמד הדיון אסמכתאות מחשבון הבנק, המעידות על כך ששילם את דמי השכירות. לאחר הפסקה בדיון הציג הנתבע דפי חשבון, שהעידו על כך שבוצעו ארבע העברות בנקאיות מחשבונו של הנתבע לחשבון הבנק של התובעת, בסך של 2,800 ₪ כל אחת. ההעברות בוצעו בתאריכים: 24.1.2016, 12.2.2016, 15.3.2016, 1.5.2016 (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 3-1). בדיון ההוכחות התברר כי התובעת לא העבירה לנתבע את פרטי החשבון שלה, אלא הנתבע למד על כך מעיון בפרטים שהופיעו על גבי השיק שנתן לתובעת, אותו היא הפקידה בחשבונה. כפי שציין הנתבע בחקירתו, בגב השיק ניתן לראות את שם הבנק ואת מספר החשבון. הנתבע הודה שהשתמש בפרטים האמורים כדי לבצע העברה בנקאית ישירות לחשבונה של התובעת (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 12-4). התובעת, מצידה, טענה בחקירתה שלא הייתה מודעת לכך שבוצעו תשלומים של דמי השכירות, הואיל והיא עצמאית ולא שכירה, ואינה עוקבת אחר חשבון הבנק. עוד היא טענה כי בן זוגה מפקיד סכומים דומים לאלה מעבודת לילה. לטענתה, הואיל והתשלומים בוצעו במועדים שונים בחודשים שונים, והואיל ואין מחלוקת שהנתבע לא מסר לה הודעה על ביצוע ההעברות הבנקאיות, לא הייתה היא ערה לכך שמדובר בדמי השכירות (ראו, עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 7; עמ' 7, שורות 23-10).
9. עוד חשוב לציין כי אף אחד מבעלי הדין לא ראה לנכון לצרף לכתבי הטענות עותקים של טיוטות הסכם השכירות שהועברו ביניהם. רק במסגרת החקירה הנגדית של הנתבע הציג לו בא כוח התובעת טיוטה של חוזה השכירות לאחר ששולבו בו התיקונים שהתבקשו על ידי הנתבע. בחקירתו אישר הנתבע שמדובר בחוזה המתוקן שנשלח אליו (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 25-20). החוזה המתוקן הוגש וסומן ת/1. אקדים את המאוחר ואציין כי ככל שהנתבע ביקש לסמוך את טענתו לפיה התובעת הפרה את ההסכמות ביניהם בכך ששינתה באופן חד צדדי את תניות ההסכם, היה עליו, למצער, לצרף העתק של טיוטת ההסכם המעידה על השינויים שבוצעו. משלא עשה כן, הדבר נזקף לחובתו.
דיון והכרעה
10.עיינתי בטענות בעלי הדין במסגרת כתבי הטענות, התצהירים וכן בעדויותיהם בעל פה. כאמור, משהנתבע הציג ראיות לפיהן הוא העביר תשלומים עבור דמי השכירות, יריעת המחלוקת התרכזה בשאלת מעמדו של זיכרון הדברים והאם מי מבעלי הדין הפר את האמור בו. זאת, על רקע סירובו של הנתבע לחתום על חוזה שכירות (ובשים לב לטענתו לפיה התובעת ביקשה לשלב בהסכם השכירות תניות הגורעות מזכויותיו לפי זיכרון הדברים), ובהתחשב במספר הפרות נוספות שנטענו לפניי ויידונו להלן.
11.אפתח תחילה בשאלת מעמדו של זיכרון הדברים. השאלה המרכזית בהקשר זה היא אם זיכרון הדברים מהווה הסכם בעל תוקף מחייב או שמא מדובר במסמך בלתי מחייב במשא ומתן לכריתת חוזה. ההלכה בעניין זה סוכמה לאחרונה בפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז בע"א 9255/11 דניאל נ' פלונית (11.08.2013) (להלן: עניין דניאל) כך:
"18. כידוע, מסמך שכותרתו היא 'זיכרון דברים' עשוי להיות מוכר כחוזה בעל תוקף מחייב או להיחשב לשלב בלתי מחייב במשא ומתן לכריתת חוזה, הכול בהתאם לנסיבותיו של המקרה הספציפי. על מנת שזיכרון הדברים ייחשב חוזה מחייב, עליו למלא אחר דרישותיו של פרק א' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 היינו, עליו להעיד על גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה מחייב, ולהיות מסוים דיו...
19. אכן, הדרישה כי זיכרון דברים יהיה מסוים דיו רוככה ברבות השנים. אם בעבר נדרש שזיכרון הדברים גופו יכיל את כל הפרטים החיוניים והמהותיים לעסקה, כגון שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני התשלום והסדרים בדבר הוצאות ומסים..., הרי שלימים נקבע כי זיכרון דברים עשוי לענות על דרישת המסוימות אף כאשר הוא אינו כולל חלק מהפרטים המהותיים לעסקה, ובלבד שפרטים אלה ניתנים להשלמה על פי דין או על פי הנוהג המקובל... בכל הנוגע לדרישת גמירות הדעת, זו נלמדת על פי תוכן המסמך – ובכלל זה לשונה של "נוסחת הקשר" המגדירה את היחס בין זיכרון הדברים לבין החוזה המפורט העתיד להיחתם... – כמו גם על פי התנהגותם של הצדדים במהלך, לפני ואחרי חתימת זיכרון הדברים... זאת ועוד: יסוד המסוימות ויסוד גמירת הדעת אינם מנותקים זה מזה. כך למשל, היעדרו מזיכרון הדברים של פרט מרכזי לעסקה מהווה פגם במסוימות, אולם הדבר עשוי, בתורו, להעיד גם על כך שגמירת דעתם של הצדדים לוקה בחסר. בהקשר זה, נקבע בעבר כי אין אפשרות לרפא אי-מסוימות בזיכרון דברים באמצעות השלמת פרטים חסרים, מקום בו קיימת בין הצדדים אי-הסכמה, מפורשת או משתמעת, לגבי פרטים אלה...."
12.בחינת זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים, על רקע כלל נסיבות העניין, מובילה למסקנה שהוא עונה על דרישותיו של פרק א' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, משום שיש בו כדי להעיד על גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב ועל רקע העובדה שזיכרון הדברים מסוים דיו וכולל את עיקרי ההסכמות בין הצדדים. מסקנה זו נלמדת בראש ובראשונה מנוסח ההסכם ומנסיבות חתימתו. לחתימת זיכרון הדברים קדם ניהול משא ומתן במעמד הפגישה שהתקיימה בדירה. במסגרת המשא ומתן הסכימו הצדדים ביחס לכל הפרטים המהותיים והחיוניים להסכם השכירות. אלה מצאו את ביטויים בזיכרון הדברים עצמו. כך, פורטו באותו מסמך הוראות הנוגעות למהות העסקה, לגובה התשלום ולמועדי התשלום, לביטחונות, להוצאות ולמסים החלים על הדירה, לתקופת אופציה, למועד מסירת המפתח, לביצוע השיפוצים בדירה, לפיצויים מוסכמים וכן נקבע מועד לחתימה על הסכם השכירות. נכון למעמד חתימת זיכרון הדברים, ניכר כי הצדדים לא סברו שנותרו ביניהם מחלוקות מהותיות (והראיה לכך, הסכמתם לחתום על חוזה השכירות כבר ביום ראשון, היינו, יומיים לאחר מכן). בנוסף, בזיכרון הדברים לא ניתנה למי מהצדדים אפשרות לחזור בו מהמוסכם. תוקפו של זיכרון הדברים גם לא הוכפף לכך שיתקיימו תנאים נוספים. במובן זה, אומד דעת הצדדים – כפי שהשתקף בכתבי הטענות, במסרונים מזמן אמת, בתצהירים וכן בדיון לפניי – מלמד על כך שזיכרון הדברים נראה בעיניהם כהסכם מחייב. יחד עם זאת, ההתייחסות לחתימה העתידית על הסכם סופי ומפורט מלמדת על כך שראו בהסכם זה מעין "הסכם ביניים", מתוך הבנה שהסכם נוסף ייחתם ביניהם בהקדם (ראו והשוו, ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן, פסקה 17 לפסק הדין (24.07.2013)).
13.גם העובדה שלאחר החתימה על זיכרון הדברים החלו הצדדים בביצועו מלמדת על כך שבחרו לראות בו הסכם מחייב. אין מחלוקת על כך שהתובעת מסרה לנתבע את מפתחות הדירה כבר במעמד חתימת זיכרון הדברים, וזאת לאחר שהנתבע מסר לה באותו מעמד שיק אחד עבור דמי השכירות לחודש הראשון ולחודש האחרון. הנתבע אף החל בשיפוץ הדירה (בהתאם להסכמה בזיכרון הדברים לפיה יינתן זמן לשיפוץ טרם הכניסה לדירה). ברי כי במצב דברים זה הצדדים ייחסו להסכמות שנכללו בזיכרון הדברים תוקף ממשי, משבחרו לפעול על פיהן לפני החתימה על ההסכם המאוחר.
14.הלכה למעשה, הצדדים לא חלקו על כך שנחתם ביניהם חוזה מחייב ואף אחד מהם לא העמיד עניין זה כפלוגתה בהליך שלפניי. טענותיהם התייחסו לאירועים שלאחר החתימה, כשעיקר המחלוקת נוגעת למשא ומתן שנוהל לקראת חתימת חוזה השכירות. זאת, מתוך הבנה – ששני הצדדים היו שותפים לה – לפיה חתימת חוזה השכירות הייתה אחת מן ההתחייבויות היסודיות שהם נטלו על עצמם במסגרת זיכרון הדברים. במילים אחרות, בעלי הדין לא ראו בהתחייבות לחתום על חוזה שכירות תנאי לתוקפו של זיכרון הדברים, אלא אחת התניות המרכזיות ובזיכרון הדברים עצמו. מסקנה זו נלמדת, בראש ובראשונה, מלשונו של זיכרון הדברים. בזיכרון הדברים נכתבו שני משפטים המתייחסים לחתימה העתידית על הסכם שכירות. תחילה נכתב כך: "עם חתימת החוזה יתן ע. שיק ביטחון", ובהמשך נכתב: "חתימת חוזה עד ליום – 10.11.16 ומתן שאר השיקים, שמיספרם רשום הנ"ל". כלומר, לא זו בלבד שהצדדים התייחסו במפורש לחתימת חוזה, אלא שנקבעו פעולות שצריכות היו להתבצע עם חתימתו. כך, נקבע במפורש שהנתבע ייתן לתובעת שיק ביטחון. בנוסף, נקבע במפורש שהנתבע ייתן לתובעת את שאר השיקים לטובת תשלום דמי השכירות. העובדה שחתימת החוזה נכרכה עם ביצוע פעולות נוספות – ומהותיות – על ידי הנתבע, מלמדת על כך שהצדדים ראו בחתימת החוזה נושא עיקרי בהסכמות ביניהם. יוער בהקשר זה, כי בדיון ההוכחות הסתבר שבניגוד לכתוב בזיכרון הדברים, הנתבע לא העביר לתובעת במעמד החתימה על זיכרון הדברים שיקים לתשלום דמי השכירות עד חודש ספטמבר 2016. הגם שאין חולק כי השיקים מולאו במהלך המשא ומתן בין הצדדים (ראו, עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 32-27; עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 10-1), בפועל, מסיבה שלא הובהרה, הם לא נמסרו. על רקע האמור, מתחדד אף יותר הצורך בחתימה על חוזה שכירות, שכן במועד החתימה אמורים היו להימסר כל השיקים המעותדים לטובת תשלום דמי השכירות. במועד זה גם אמור היה הנתבע למסור לתובעת שיק ביטחון. משלא נחתם החוזה, אין חולק כי לא הועברו לתובעת שיקים עתידיים לתשלום דמי השכירות ולא הועבר אליה שיק ביטחון. למעשה, הנתבע הוסיף להתגורר בדירה מבלי שניתנו לתובעת בטוחות כלשהן, וכשהוא משלם את דמי השכירות בדרך של העברה בנקאית, במועדים שונים מאלה שנקבעו בזיכרון הדברים, ומבלי ליידע את התובעת על כך. ברי, במכלול הנסיבות, כי התובעת לא הסכימה במעמד החתימה על זיכרון הדברים, לכך שהנתבע יגור בדירה מבלי שהיא תבטיח את מגוריו שם בבטוחה כלשהי ומבלי שיחסי השכירות יוסדרו באותו חוזה "סטנדרטי" בו נהגה לעשות שימוש מזה מספר שנים.
15.מסקנה דומה נלמדת גם מהתנהלות הצדדים לאחר החתימה על זיכרון הדברים וכן מדברים שציינו בהליך שלפניי. בימים שלאחר החתימה על זיכרון הדברים שלחו בעלי הדין שורה ארוכה של מסרונים אחד לשנייה. המסרונים, רובם ככולם, מתייחסים לחתימה על חוזה שכירות. חלק מן המסרונים כוללים ניסיונות לתאם מועד לחתימה, וחלקם הוקדשו לבחינת שינויים בנוסח טיוטת החוזה שהעבירה התובעת לנתבע. יש במסרונים האמורים – שלא הוכחשו ושלא נטען כי היו אחרים מלבדם – כדי ללמד על החשיבות שייחסו בעלי הדין לחתימה על חוזה שכירות. למעשה, הנתבע לא כפר בכך שהייתה הסכמה לחתום על הסכם שכירות, אלא שלשיטתו, הסכם השכירות שהועבר אליו על ידי התובעת כלל תנאים שלא הוסכם עליהם במשא ומתן, ושפעלו לרעתו. כך, בחקירה הנגדית ציין הנתבע כי: "ביום ראשון הייתה צריכה לבוא עם משהו סטנדרטי. זה לא היה חוזה. זה היה החוזה. רצינו להעלות את במשהו מסודר" [כך במקור] (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 21-20). הנתבע הוסיף עוד כי התובעת "הייתה צריכה להעלות את כל מה שסיכמנו. כל מה שאמרנו בנייר הייתה צריכה להעלות על הכתב". כשנשאל אם התובעת הייתה אמורה להדפיס את כל מה שנכתב בכתב יד, השיב הנתבע: "משהו סטנדרטי שיכלול את כל מה שדיברנו. כולל חוזה לשנתיים" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 29-19). הגם שהנתבע טען מספר פעמים כי מבחינתו זיכרון הדברים הוא החוזה בין הצדדים (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 21-20; עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 4-3), הוא לא התכחש לעובדה שהייתה הסכמה לחתום על חוזה שכירות נפרד (למשל, כשנשאל אם בעקבות השיחה עם עורכת הדין מטעמו שלחה התובעת חוזה מתוקן, השיב: "אין שום חוזה. החוזה שלנו זה החוזה הזה. היא הייתה צריכה להעלות בכתב את כל הדברים שדיברנו והחוזה לשנתיים"; עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 4-3). גם התובעת נשאלה בעדותה אם אמרה לנתבע שהיא רוצה שיחתום על חוזה ולא על זיכרון דברים, והיא השיבה כי: "דיברתי איתו מלכתחילה שהדירה מושכרת על פי חוזה שאנו עובדים איתו על רצף של הרבה מאד שנים. הוא ביקש שנחתום גם בזיכרון דברים" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 28-26).
16.השאלה הנשאלת היא האם העובדה שלא נחתם חוזה שכירות נובעת מהפרה של התובעת את ההסכמות שגובשו בזיכרון הדברים (או במסירת הודעת הביטול) או שמא מהווה היא הפרה של הנתבע את ההתחייבות לחתום על חוזה. בעניין זה לא ראיתי לנכון לקבל את עמדת הנתבע. השתלשלות האירועים מלמדת על כך שכל התנאים שביקש הנתבע לשנות בחוזה שוּנו והותאמו לבקשות שהעלה. משכך, הנתבע לא הבהיר מדוע לא חתם על הסכם השכירות. עיון במכלול החומר הראייתי בהליך שלפניי מעלה כי טיוטת הסכם הועברה לנתבע סמוך לאחר החתימה על זיכרון הדברים (טיוטה אשר לא צורפה לחומר הראיות). אז, החלו הצדדים לנהל משא ומתן באשר לתניות הסכם השכירות בדרך של חליפת מסרונים ביניהם. כך, למשל, כותבת התובעת לנתבע: "ע. שלום. בוא נכניס את הסעיף כפי שביקשת יום שישי פעם ב 3 שבועות. אם על זה כל העניין עומד. ואפשר לחתום מחר. אנחנו צריכים 10 שיקים נוספים ושיק בטחון. תחזור אלי אם זה מקובל שנדע אם מתקדמים". בתגובה מעביר לה הנתבע את מספר הטלפון של עורכת הדין שלו. ביום 5.11.2015 כותבת התובעת לנתבע: "ע. שלום בוקר טוב. אני לא תופסת את עו"ד איריס. למרות שאני ממש מנסה. ואני כן רוצה שנחתום היום. האם אפשרי שתכי[ן] 10 שיקים ושיק בטחון. ונשנה את הסעיף של להראות את הדירה כפי שביקשת. ונחתום היום? אין לי בעי[]ה שתשאיר אצל עו"ד איריס. ואנחנו נבוא לחת[ו]ם אצלה. תגיד לי מה אתה מציע שנעשה." בתגובה עונה הנתבע כי שוחח עם עורכת הדין שלו, והיא תיצור קשר עם התובעת. התובעת אז משיבה: "אוקי צריך לשי[ם] לב שנחתום עד ה 10 לחודש. וכמה שיותר מוקדם." בהמשך היום כותבת התובעת: "ע. שלום. דיברתי אם [כך במקור] העוד שלך. סיכמנו שנשנה את הסעיף שמתייחס ללהראות את הדירה כפי שביקשת אחת ל 3 שבועות. וכן שמסוכם שלא יהיה פינוי מהדירה עד תום החוזה. ושנחתום היום. האם אפשר לסגור היום?" הנתבע משיב: "מחר בבוקר", מבקש שהעתק מההסכם יועבר לעורכת דינו ואז מוסיף: "כולל ביטול חידוש האמבטיה". בתגובה כתבה התובעת כך: "ע. שלום. כמו שאתה יודע חידוש האמבטיה הוא חלק מזיכרון הדברים. אתה חתום עליו. ואתה יודע את זה. אם זה[] בגלל שאני רוצה לסגור את הסיפור הזה מחר. אני מוכנה להשמיט את הסעיף הזה מהחוזה. למרות שבגללו קיבלת מפתח והסכמה על חתימת חוזה. וזאת בתנאי שזה השינוי האחרון בהחלט. ואתה חותם על חוזה מעביר שיק בטח[ו]ן בסך 20000 שח. ומוסר עוד 10 שיקים בסך 2800 שח. אני רוצה הסכמה שלך לזה בכדי לעלות לגילה מחר ולחתום." לאחר המסרון הזה הוחלפו בין הצדדים מספר מסרונים והתובעת העבירה טיוטה של החוזה המתוקן לנתבע. בנוסף, במספר מסרונים ביקש הנתבע מהתובעת את פרטי חשבון הבנק שלה, כדי שיוכל להעביר לה את דמי השכירות, אך אלה לא נמסרו על ידה. שורת המסרונים שצורפה לכתב התביעה מסתיימת במסרון שנכתב על ידי התובעת כך: "בשיחה איתי אתה מסרב לחתום על חוזה!!! מבקש לחזור בך מזיכרון דברים החתום על ידך!!! מבחינתי אתה פולש. אני מבקשת שתפנה מיידית את הדירה. אני מפנה אותך לעורך דין...". כאמור, הנתבע לא כפר במסרונים האמורים, ולא העלה כל טענה לפיה היו מסרונים נוספים שלא הוצגו. עיון במסרונים מעלה שהתובעת פעלה ללא ליאות להביא לחתימה על החוזה. היא ניסתה לשוחח עם הנתבע; שוחחה עם עורכת דין מטעמו והעבירה לו טיוטת הסכם שכירות שמגבשת את ההבנות בין הצדדים ומקבלת את השינויים עליהם הצביע הנתבע.
17.בהליך לפניי שינה הנתבע את גרסתו מספר פעמים באשר לתניות שלשיטתו חרגו מההסכמה בין הצדדים. תחילה ציין בדיון כי הסכם השכירות אינו "סטנדרטי" במובן זה שהתובעת ביקשה להראות את הדירה שלוש פעמים בשבוע לרוכשים פוטנציאליים (ראו, למשל, עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 14-7). בהמשך ציין כי התובעת רשמה אופציה בחוזה (ככל הנראה תחת חתימה על חוזה לשנתיים, הגם שלא הבהיר מה ההבחנה בין השניים) (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 10-9); ובהמשך התייחס לכך שלא דובר על כך שהדירה תימכר בשנה הראשונה (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 17). בחקירה הנגדית העלה הנתבע טענה חדשה, ולפיה הוא לא הסכים כלל להראות את הדירה בשנה ראשונה לרוכשים פוטנציאליים (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 28-27). טענה זו, לא זו בלבד שלא נטענה קודם, אלא שהיא עמדה בסתירה לדברי הנתבע עצמו, בהמשך החקירה הנגדית, מהם עלה כי עניין האפשרות להראות את הדירה הוסכם בין הצדדים. כך, כשנשאל: "אז כמה סיכמתם? שנה פלוס שנה? שנתיים או עד שהיא תמכור את הדירה", השיב הנתבע: "שנה פלוס שנה, שהיא יכולה להראות את הדירה אם תרצה, היא אמרה שעדיין לא יודעת אם תרצה. יש לי הקלטה של השיחה, אחרי יום שישי. שם היא אומרת שהיא בשנה הראשונה לא רוצה למכור את הבית ואם תראה להראות עוד שנה – היא תודיע לי" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 14-11). יוער כי לא צורפו לכתב ההגנה או לתצהיר הקלטות או תמלילים כלשהם. מעבר לכך, מדברי הנתבע עצמו עולה שדברי התובעת, לפיהם לכאורה היא עשויה להראות את הדירה בשנה השנייה, נאמרו "אחרי יום שישי" (אז הייתה הפגישה בין השניים והחתימה על זיכרון הדברים). משכך, יש להניח שדברים אלה נאמרו במסגרת המשא ומתן על התניה הנוגעת למספר הפעמים שניתן יהיה להביא לדירה רוכשים פוטנציאליים.
18.פרט לעובדה שהנתבע לא הבהיר באופן חד משמעי איזה תניות חרגו מההסכמה בין הצדדים, הוא אף לא הצביע על כך שטענותיו – בכל אחד מן העניינים שלעיל – לא התקבלו. בחקירתו הנגדית הנתבע לא ידע להפנות לתניה כלשהי שלשיטתו חורגת מההסכמה בין הצדדים (בכתב או בעל פה). הנתבע התבקש בחקירה הנגדית להצביע על תניות ששונות ממה שהוסכם בין הצדדים, והוא השיב שאין לו חוזה להראות (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 12-6). בפועל, עיון במסרונים שהוחלפו בין הצדדים בזמן אמת, כמו גם בטיוטת ההסכם שהוגשה וסומנה ת/1, מלמד את המסקנות הבאות. ראשית, התניה לעניין הצגת הדירה לרוכשים פוטנציאליים שוּנתה. במקום אפשרות להציג את הדירה שלוש פעמים בשבוע, סוכם שהדירה תוצג בימי שישי פעם בשלושה שבועות. הדבר בא לידי ביטוי הן במסרונים שצוטטו לעיל, הן בהסכם השכירות שהוגש וסומן ת/1. שנית, בקשת עורכת הדין של הנתבע לכך שמכירת הדירה תיעשה בכפוף להסכם השכירות התקבלה, והדבר קיבל ביטוי בהסכם המוצע. שלישית, לעניין האופציה ותקופת השכירות נשאלה התובעת בחקירה הנגדית אם בטיוטה הראשונה ששלחה לנתבע לא נכללה אופציה לשנת שכירות נוספת. התובעת השיבה שאיננה זוכרת (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 9-7). בנסיבות אלה נכונה אני להניח שהטיוטה הראשונה התייחסה לשנת שכירות אחת. אלא שאין בכך כדי להעלות או להוריד, שכן אין חולק שבטיוטה שהועברה לנתבע לאחר הערותיו (ת/1), נקבע בסעיף 4 כי תקופת השכירות היא 12 חודשים, וכי בתום התקופה תינתן אופציה להארכת החוזה ב-12 חודשים נוספים.
19.בדיון לפניי דומה היה כי הנתבע ממקד את טיעוניו בכך שבטיוטת ההסכם ביקשה התובעת לשנות את הבטוחות עליהן הסכימו הצדדים (היינו, לדרוש בטוחה נוספת או אחרת משיק הביטחון עליו הוסכם בזיכרון הדברים). טענה זו, אף היא, נטענה בעלמא. הנתבע לא צירף אסמכתה כלשהי לתמוך בטענה האמורה, ובכלל זה, כאמור, את הסכם השכירות שנשלח אליו. בחקירה הנגדית טען הנתבע שהחוזה שנשלח כלל ערבות בנקאית (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 26-25). הנתבע לא הבהיר מדוע לשיטתו ערבות בנקאית מהווה סטייה מ"חוזה סטנדרטי". גם לגוף הדברים, הנתבע לא הבהיר אם ביקש לשנות את התנאי האמור במסגרת ההידברות הישירה שלו עם התובעת או במסגרת התיקונים שביקשה עורכת הדין מטעמו להכניס להסכם שהתובעת שלחה אליו. בפועל, גם בעניין זה, עיון בטיוטת ההסכם שהוגש (ת/1) מעלה כי סעיף הבטוחות (סעיף 15.1) מתייחס לבטוחה אחת בלבד – שיק ביטחון על סך של 20,000 ש"ח בלבד. הדברים עולים גם מהמסרונים ששלחה התובעת לנתבע (ראו, בפסקה 16 לעיל).
20.בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת הנתבע לפיה התובעת הפרה את זיכרון הדברים בכך שדרשה שיחתום על חוזה החורג מההבנות בין הצדדים. משכך, הנתבע לא הפריך את טענת התובעת לפיה היא הסכימה לכל השינויים שביקש בהסכם השכירות. לפיכך, סירובו של הנתבע לחתום על הסכם השכירות מהווה הפרה של ההתחייבות הגלומה בזיכרון הדברים.
21.זאת ועוד. אף בהתעלם מהעובדה שחוזה שכירות לא נחתם, בחינת מכלול הדברים מעלה שהנתבע הפר את זיכרון הדברים הפרות נוספות ונפרדות. ראשית, הנתבע לא העביר שיקים מעותדים לכל חודשי השכירות. תחת זאת בחר הנתבע להפקיד את דמי השכירות ישירות לחשבונה של התובעת, מבלי שקיבל את הסכמתה לכך ומבלי שהעבירה לו את פרטי החשבון. שנית, הנתבע לא העביר לתובעת שיק ביטחון (או כל בטוחה אחרת) להבטחת קיום התחייבויותיו לפי זיכרון הדברים. שלישית, גם תשלום דמי השכירות (ששולמו בהעברה בנקאית) נעשה באיחור. זאת, בשים לב להסכמה הקבועה בזיכרון הדברים, ולפיה התשלום יבוצע במועד שבין 10-1 לתחילת כל חודש. עוד עולה ספק אם התשלום לחודש אפריל שולם כלל (ובכל אופן, גם אם אייחס את התשלום מיום 1.5.2016 לטובת חודש אפריל, מדובר באיחור ניכר בתשלום). גם תשלום לחודש דצמבר לא בוצע; אלא אם אניח לטובת הנתבע שהשיק שנמסר לתובעת במעמד החתימה על זיכרון הדברים – שאמור היה לשקף את דמי השכירות לחודש הראשון ולחודש האחרון – נזקף לטובת חודשים נובמבר ודצמבר. רביעית, הנתבע הודה שלא חיפה את האמבטיה אלא רק ניקה אותה. תחילה ציין הנתבע בחקירה הנגדית כי: "סיכמנו שאני מנקה ולא מחפה" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 7-4), אך בהמשך, כשעוּמת עם העובדה שזיכרון הדברים מתייחס מפורשות לחיפוי האמבטיה, השיב: "לחפות זה לעשות ציפוי לאמבטיה. זה עולה 800 שקל. כשנכנסו לשיפוץ וראיתי שהיא מתחילה לעשות דברים אחרים ממה שדיברנו, אמרתי אני לא נכנס להשקיע מעצמי. אני אנקה אותה. עלה לי קצת פחות. הבאתי מנקה והיא ניקתה את זה" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 11-8). הלכה למעשה, הרושם שהתקבל מכל האמור היה שהנתבע בחר לקיים את זיכרון הדברים באופן סלקטיבי בלבד. כשנשאל, למשל, מדוע שילם את דמי השכירות באיחור, השיב: "ההסכם הזה מבחינתי, היא לא מקבלת אותו, אז אין הסכם, אני לא מחויב לתאריך מסוים, אני יכול לשלם בכול החודש. זה לא כמו שיק שיורד" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 30-29). כלומר, מצד אחד ביקש הנתבע לאחוז בזיכרון הדברים כהסכם מחייב בין הצדדים, אך מנגד, כשלא עמד בתנאים המנויים בו, העדיף לקבוע שאין הסכם ולכן הוא אינו מחויב לתאריך מסוים.
22.דומה כי די היה בכל ההפרות האמורות לעיל – גם במובחן מאי-החתימה על חוזה שכירות – כדי לקבוע שהנתבע הפר את זיכרון הדברים. הפרות אלה (הגם שחלקן מאוחרות למועד שבו ניתנה הודעת הביטול על ידי התובעת) הקנו לתובעת את האפשרות לבטל את החוזה, בין במועד שבו נמסרה הודעת הביטול, ובין בעצם הגשת התביעה הנוכחית. לשיטתי, בשים לב למרכזיותן של התניות בהתקשרות בין הצדדים, ובפרט בהתייחס להתחייבות לחתום על חוזה שכירות, מהוות הפרות אלה הפרות יסודיות (ולא נטען אחרת על ידי מי מבעלי הדין). יחד עם זאת, בנסיבות שלפניי דומה כי אין הכרח להכריע בשאלת יסודיות ההפרה (למצער ככל הנוגע לאי-החתימה על החוזה), שכן גם לאחר שנמסרה על ידי התובעת הודעת ביטול נשלחה לנתבע טיוטת הסכם, אך הוא לא תיקן את ההפרה וסירב לחתום על הסכם השכירות.
23.לא ראיתי לקבל את טענת בא כוח הנתבע בסיכומים לפיה התובעת נבהלה מהעובדה שהנתבע פרץ שער לגינה ומשכך חיפשה את הדרך לבטל את החוזה. טענה זו אינה נתמכת בהשתלשלות האירועים שאירעה לאחר מכן. מעדותו של בן זוגה של התובעת עלה כי עוד ביום ראשון (היינו, יומיים לאחר החתימה על זיכרון הדברים) נודע לתובעת על פריצת השער, ובן זוגה התקשר אליו וביקש ממנו להפסיק את העבודות עד שיקבל הסכמות של השכנים. חרף הידיעה כאמור, במהלך שבוע ימים לאחר מכן מוסיפה התובעת ללא ליאות לפנות לנתבע ולבקש ממנו לקבוע מועד לחתימה על ההסכם. היא זו שמחפשת את עורכת הדין ומנסה להתקשר אליה מספר פעמים (ומיידעת את הנתבע על כך); היא כותבת לנתבע כ-20 מסרונים; והיא ניאותה לשנות את תניות ההסכם בהתאם לכל הדרישות שהנתבע מעלה. כל אלה אינם מצביעים על מי שביקשה לחמוק מהחתימה על החוזה כדי שתהא בידה אצטלה לבטל אותו. גם הטענה לפיה נשלחה הודעת ביטול טרם חלף המועד לחתימה על ההסכם אינה משכנעת. ראשית, הודעת הביטול נמסרה לאחר שהנתבע הודיע לתובעת שאין בכוונתו לחתום על חוזה. משכך, לא ברור מדוע הדברים היו אמורים להשתנות מספר ימים לאחר מכן (ולאחר שכל דרישותיו של הנתבע ביחס לחוזה נענו בדרך של תיקון הטיוטה הראשונית שנשלחה). שנית, גם במכתבים שנשלחו על ידי בא כוח התובעת לבא כוח הנתבע, בזמן אמת, לא נטען דבר וחצי דבר על כך שלא עמדה לתובעת זכות לבטל את החוזה או על כך שהנתבע מסכים לחתום על החוזה. הטענה היחידה שהועלתה (במכתב מיום 10.11.2015) הייתה שהתובעת הפרה את ההסכם הואיל ולאחר שהנתבע השקיע בשיפוץ הדירה היא "הואילה להודיע לו כי היא מוכרת את הדירה מבלי להגן על זכויותיו". הנתבע, כאמור לעיל, לא הוכיח שהתובעת הודיעה על מכירת הדירה, וממילא, לא הוכיח שהיא לא התכוונה להגן על זכויותיו היה ותימכר הדירה. כאמור, בטיוטת ההסכם שסומן ת/1 נכתב, ברחל בתך הקטנה, שגם אם תימכר הדירה היא תימכר בכפוף לזכויות השכירות של הנתבע (סעיף 11.8 להסכם השכירות שסומן ת/1). למכתב נוסף שנשלח לנתבע ובו התייחסות לטענות האמורות לא טרח הנתבע כלל להשיב. בנסיבות אלה, לא ברור איזו תועלת הייתה להמתנה נוספת.
24.בשים לב למסקנה לפיה הנתבע הפר את זיכרון הדברים, לא ראיתי לנכון להידרש לשלושה עניינים שהועלו על ידי בעלי הדין. ראשית, לא ראיתי צורך לדון בשאלה אם הנתבע זייף את זיכרון הדברים, על ידי הוספה לכאורה של השורה המתייחסת לאפשרות לשכור את הדירה כל עוד היא אינה נמכרת. כאמור, הנתבע בעצמו לא עמד על כך שיש לו זכות להתגורר בדירה ללא הגבלה. ממילא, ניתן היה לפרש את המשפט האמור כך שהכוונה הייתה לכך שאילו תימכר הדירה, הנתבע לא יפוּנה ממנה אלא בתום תקופת השכירות. שנית, לא ראיתי צורך להכריע בשאלה אם התובעת הבהירה לנתבע שהסכמתה לכך שהוא יפרוץ שער ליציאה לגינה אינה פוטרת אותו מהצורך לקבל את הסכמת שאר דיירי הבניין. עניין זה לא נזכר במפורש בזיכרון הדברים. נוכח העובדה שהסעד היחיד שהתבקש בתביעה שלפניי הוא פינוי הנתבע, לא היה הכרח בהכרעה בשאלה זו, וטענות הצדדים בעניין זה שמורות להם. שלישית, מטבע הדברים, בשים לב לטיבו של ההליך שלפניי, לא דנתי בסוגיית שוויה של ההשקעה הכספית שהנתבע השקיע לטענתו בהשבחת הדירה (ואם השקעה זו נכללה בסכום השכירות החודשי או הייתה גבוהה ממנו). גם בעניין זה טענות הצדדים שמורות להם.
25.אשר למועד הפינוי. בדיון ההוכחות פירט הנתבע בהרחבה (במסגרת דיון מחוץ לפרוטוקול) את נסיבותיו האישיות. הוא ציין כי הוא אלמן, אב יחידני לארבעה ילדים, וכי מעבר דירה, ובמיוחד באמצע שנת לימודים, יקשה עד מאוד על ההסתגלות של ילדיו. נוכח העובדה שככלל, דומה כי הנתבע משלם את דמי השכירות החודשיים (הגם שלא במועדים המתאימים לפי זיכרון הדברים), סבורתני כי יש לאפשר לו פרק זמן מסוים עד לפינוי, אשר יאפשר לו למצוא דירה חלופית וכן יאפשר לילדיו תקופת הסתגלות למעבר מהדירה. משכך, אני מורה כי על הנתבע לפנות את הדירה לא יאוחר מיום 1.9.2016. זאת, בכפוף לכך שהנתבע יוסיף לשלם את דמי השכירות. ככל שהנתבע לא ישלם את דמי השכירות עד ליום ה-10 לחודש בכל אחד מהחודשים שממועד מתן פסק דין זה ועד ליום הפינוי, יהיה עליו לפנות את הדירה לאלתר.
26.סוף דבר, התביעה מתקבלת. הנתבע יפנה את הדירה לא יאוחר מיום 1.9.2016 (ובכפוף לאמור בפסקה 25 לעיל). בשים לב למכלול הנסיבות, ראיתי לנכון לקבוע הוצאות על הצד הנמוך. הנתבע יישא בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 3,500 ש"ח. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.
ניתן היום, ט"ו אייר תשע"ו, 23 מאי 2016, בהעדר הצדדים.
