צובל נ' בר און

התובע הגיש תובענה לפינוי מושכר. הדיון בתובענה נקבע ליום 16.7.18.

ביום 20.6.18 הגיש הנתבע כתב הגנה.

ביום 21.6.18 הגיש ב"כ התובע בקשה למתן פסק דין, בה נטען כי אין מקום לקיים דיון (ולהטריח את ב"כ התובע ואת אם התובע אשר מסרה תצהיר עדות - האמורים להגיע לדיון במיוחד מירושלים), וזאת לאור העובדה כי כתב ההגנה שהוגש אינו מגלה כל הגנה.

לאחר שבחנתי את כתבי הטענות שהוגשו באתי לכלל מסקנה כי הדין עם התובע.

השכירות החלה בחודש ספטמבר 2017, ובכתב התביעה נטען כי הנתבע לא שילם דמי שכירות בגין התקופה שהחל מנובמבר 2017 ועד למאי 2018, עת הוגשה התובענה, וכן לא שילם מסי ועד בית וארנונה בגין תקופה זו.

בכתב ההגנה נטען כי בוצע תשלום חודשי בתאריך 9.11.17 (אם כי לא הוברר אם מדובר בתשלום עבור אותו חודש או עבור החודש שקדם לו, וגם לא צורפה אסמכתא לתשלום הנטען). כמו כן הועלו טענות בנוגע לסיבה בעטיה לא שולמו ע"י הנתבע תשלומי ארנונה. אך בכתב ההגנה לא הועלתה כל טענה בדבר ביצוע תשלומים כלשהם לאחר מכן. ההיפך הוא הנכון.

מכתב ההגנה עולה כי הנתבע מודה, הלכה למעשה, בכך שלא שילם דמי שכירות כלל בגין התקופה שמדצמבר 2017 ועד היום, מטעמים של העדר יכולת לעשות כן.

די בכך כדי לקבוע בבירור כי יש ממש בטענת התובע שמדובר בהפרה יסודית של ההתקשרות החוזית, וכי חוזה השכירות בוטל כדין.

דין התובענה, אפוא, להתקבל.

נותר לדון בשאלת מועד הפינוי.

טענת הנתבע לפיה הוא אינו מתכוון להיאחז במושכר כבקרנות המזבח וכל רצונו כביכול הוא להגיע למועד פינוי מוסכם, אינה במקומה, לשון המעטה, בשים לב לכך שהתובע מבקש לפנות את המושכר רק בסוף חודש אוגוסט, שאז ממילא מסתיימת תקופת השכירות. משמעות קבלת בקשתו תהא כי אין כל משמעות להגשת התביעה, כאילו זו כלל לא הוגשה ואף כאילו החוזה כלל לא הופר.

מאידך גיסא, אין בידי להיעתר לדרישת ב"כ התובע כמות שהיא.

ב"כ התובע דורש להורות על פינוי הנתבע מן המושכר באופן מיידי, ולכל המאוחר בעוד 4 ימים, מתוכן יומיים הם שישי ושבת, ולאפשר נקיטת הליכי הוצל"פ לאלתר. הדרישה גורפת יתר על המידה. לאחר שעד היום לא אצה לתובע הדרך ובמשך חודשים ארוכים לא ננקט כנגד הנתבע כל הליך (נראה, לכאורה כמובן, ובזהירות המתבקשת, כי אם התובע חסה על הנתבע בשל היכרות בעבר עם הוריו), לפתע נדרש סעד קיצוני ביותר ובלתי מידתי.

לאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, אני מורה כלהלן: