גלמור נ' קוסאשוילי

"כל הולך על שתיים – חבר ורע. כל הולך על ארבע או בעל כנף – צר ואויב"

(פרפראזה על שבע-הדיברות, ג'ורג' אורוול חוות החיות (לאה זגגי מתרגמת) (תשי"ב)).

1.זוהי תביעה לצווֹת על הנתבעים להתפנות מדירת-מגורים, שהם שוכרים מן התובע ומרעיָתו בתל אביב-יפו. זאת, מחמת-הפרותיו הנטענות של הסכם-השכירות והן, לדדו של התובע, הפרות-יסוד. לא זו בלבד, טענו הנתבעים מנגד, שההסכם לא הופר אלא שמניעֵיה של התביעה הם זרים. מקורה בסכסוך מאוחר בין הצדדים, שאיננו קשור לדבָר מן המפורט בכתב-התביעה.

יהא המניע להגשתה אשר יהא, לא מצאתי מקום להיעתר לתביעה זו. נימוקַי לכך הרי הם להלן.

החוזה

2.הסכם לשכירתה של הדירה למשך שנה, עם אפשרות לנתבעים להאריך את תקופת-השכירות בשנה נוספת, נקשר בין הצדדים מיום 1.8.2017 ואילך (נספח א' לתצהיר-התובע). היה זה הסכם שכיח למדי של שכירות למגורים. יסוד בו הייתה מהותו של המושכר – דירת-מגורים ולה צמודה גינה גדולה. תניות נוספות, שהלכו אחר מאפייניהם של המושכר או של השוכרים, עוגנו בחוזה אך במשורה. בסעיף העשירי לו התחייבו השוכרים להשתמש במושכר למטרת-מגורים בלבד ולא להפעיל בו בית-עסק או לעשות בו שימוש לצרכים מסחריים. אפשר, שתנָיה זו נקבעה מתוך ידיעתם של המשכירים על אודות היותה של הנתבעת וטרינרית במקצועה ומפעילה, בְּמקום אחֵר בתל אביב-יפו, מרפאה לחיות.

באותו סעיף, מס' 10 להסכם-השכירות, התחייבו השוכרים "לשמור על ניקיון המושכר ולהשתמש במושכר באופן שלא יגרום למטרד ו/או אי נעימות לשכנים". בסעיף 14 הם נטלו על עצמם להשיב את המושכר, בתוּמה של תקופת-השכירות, כפי שקיבלוהו. מכל הוראותיו של ההסכם, בייחוד זו שבסעיף 17.1 נקשרה במאפייני-המושכר. השוכרים התחייבו בה "לתחזק ולטפח את הגינה ו/או החצר ולהקפיד להשקות את הצמחיה, לגזום ולבער עשביה". הגינה וחשיבותה למשכירים הוטעמו במלותיו הבאות של הסעיף: "הובהר לשוכר[ים] כי הושקעו משאבים וכספים רבים בגינה והתחייבות[ם] זו היא תנאי יסודי להסכם".

בין היתר, נקבעו הוראותיהם של הסעיפים הנזכרים – 10, 14 ו-17 – כהוראות שהפרתן היא הפרה יסודית של הסכם-השכירות. על כך ייסדה את עצמה התובענה שלפנַי. לא נטען בה להפרות צפויות של ההסכם. היא הלכה אחר טענה לביטולו מחמת-הפרות, שכבר הפרוהו השוכרים ומצדיקות את סילוקם מן הנכס.

התובענה

3.על שלושה הלין התובע, "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים" (משלי ל, 18). בְּמה, שהיה לדדו הרֶס של הגינה ובמיוחד פגיעה אנושה במדשאה שבה, הציבו הנתבעים על אדמתה בריכת-רחצה גדולה, שטחה כ-15 מטרים רבועים ומשקלה ניכר. הנזק, לפי טענתו של התובע, לא צפה אך פני עבר. מדוכן-העדים הוא הסביר: "משקל של כמה טונות על מצע כזה, יוצר מצב שיהיה קשה לגדל שם דשא אחר כך" (פרוטוקול, בעמ' 13, ש' 10-9).

הואיל וענין זה לא נתמך בשום חוות-דעת של איש-מקצוע, והרי איננו בידיעתו השיפוטית של בית-המשפט, דעת לנבון נקל כי הוא נותר בגדר חשש אשר לא הוכח, כל עיקר. ממילא טענו הנתבעים, אשר בתום-הקיץ קיפלו את הבריכה ואיחסנוה, כי מה שפגע בגינה היה גיזום לא ראוי של ענפים בידי התובע וגרירתם על הדשא וכי הגינה חזרה למצבה הטוב ("הדשא כבר צמח והתחדש" – פרוטוקול בעמ' 17, ש' 20). עיקר, לדדי, מצוי בשניים: ראשית, עובדה היא כי אין החוזה אוסר, מכול וכול, על העמדתה של בריכה שכזו בחצר. אין זה מעלה, אפוא, ואין מוריד כלום התיר המשכיר את הדבר מפורשות או שלא (ממילא אינך נדרש לטענת-ההגנה, המופרכת, כאילו התיר התובע מפורשות את העמדתה של הבריכה בכך שאמר לנתבע 1: "תראה איזה גינה גדולה. אתה יכול לשים פה בריכה חצי אולימפית" (פסקה 14 לכתב-ההגנה). אולי אך מזל הוא כי הנתבעים לא הקימו בגינה בריכה אשר אלה הם ממדיה). מכל מקום, העמדתה של בריכה – לא חצי אולימפית, אלא זו שהוצבה – היא, להשקפתי, שימוש סביר של שוכרים, מטופלים בילדים, בגינה של דירת-מגוריהם. זאת, ובלבד שבבוא היום יהא בידיהם להשיב את הגינה למצבה ההולם וכך הם יעשו.