1.השאלה העיקרית העומדת לדיון במסגרת התביעה שבפניי הינה האם זכאי התובע, שרכבו נפגע בתאונה והוכרז "אובדן להלכה", לקבל מהנתבעת 1 ("הנתבעת"), חברת הביטוח שלו, תשלום בגובה העלות של רכב חדש, או שהוא זכאי רק לתשלום בגובה שווי הרכב בעת התאונה.
2.ביום 27.8.2015 נפגע הרכב של התובע בתאונת דרכים. הרכב היה מבוטח אצל הנתבעת בביטוח מקיף. ביום 13.10.2015 ניתנה חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת, לפיה הוכרז הרכב כ"אובדן להלכה". בהתאם לחוות דעת השמאי, ערך הרכב במועד התאונה היה 112,046 ש"ח. ביום 21.10.2015 שלח הנתבע 2 ("הנתבע"), סוכן הביטוח של התובע, לנתבעת הודעה בה נמסר כי הוסר שעבוד שרבץ על הרכב וצירף חשבונית לפיה רכש התובע רכב חדש בעלות של 124,506 ש"ח. בהודעה התבקשה הנתבעת לשלם לתובע את מלוא הסכום שהוצא על ידו לצורך רכישת הרכב, וזאת לאור העובדה שהתובע רכש ביטוח מסוג "חדש תמורת ישן". ביום 22.11.2015 העבירה הנתבעת לתובע סך של 106,349 ש"ח. הפער בין הסכום שנדרש לסכום ששולם נבע משני גורמים: האחד, לטענת חברת הביטוח לא רכש התובע ביטוח מסוג "חדש תמורת ישן", וכלל לא ניתן לרכוש ביטוח מסוג כזה לרכב כמו של התובע (שנרכש בפטור מלא או חלקי ממסים, בשל הטבות להן זכאי התובע משרד הביטחון); השני, לטענת הנתבעת השמאי מטעמה הזין קוד שגוי בדו"ח מטעמו, ולמעשה שווי הרכב הוא 106,349 ש"ח, ולא 112,046 ש"ח. אציין כבר עתה, כי בדיון חזרה בה הנתבעת מטענה אחרונה זו.
3.תחילה הוגשה התביעה נגד הנתבעת בלבד. ביום 28.7.2016 התקיים דיון בתובענה, במסגרתו ביקש התובע לצרף לתביעה כנתבע את סוכן הביטוח, ובקשתו התקבלה. הנתבע 2 לא הגיש כתב הגנה, אולם התייצב לדיון שהתקיים ביום 25.10.2016. הנתבע 2 העיד בדיון וכך גם גב' נעמי בנימיני, שעבדה במשרדו. הן הנתבע והן גב' בנימיני העידו, כי רכבו של התובע בוטח בביטוח "חדש תמורת ישן". גב' בנימיני אף העידה כי מכיוון שהיה מדובר ברכב חדש, אזי ההטבה של "חדש תמורת ישן" ניתנה על ידי הנתבעת ללא תשלום. לטענתה, נציגי הנתבעת אמרו לה באופן מפורש כי הכיסוי של "חדש תמורת ישן" חל על רכב התובע באופן אוטומטי. בסיום הדיון ביקש התובע למחוק את התביעה נגד הנתבע. לאור טענת נציג הנתבעת כי התובע לא העביר לה חשבונית המוכיחה כי הוא רכש רכב חדש, ניתנה בדיון החלטה לפיה יעביר התובע לנתבעת חשבונית כאמור, ולאחר מכן תהיה לנתבעת אפשרות להתייחס אליה. ביום 16.11.2016 הוגשה הודעת הנתבעת, במסגרתה היא חזרה וטענה כי התובע לא זכאי לתשלום בגין עלות הרכב החדש שכן הוא לא רכש פוליסה מסוג "חדש תמורת ישן".
4.בעולם הביטוח מוכרת ההבחנה בין פיצוי לפי ערך כינון לבין פיצוי לפי ערך שיפוי. "בקביעת ערכי שיפוי מפצה המבטחת את המבוטח בתגמולים המתחשבים במרכיב הבלאי של הנכס, דהיינו פיצוי של 'ישן תמורת ישן'. ערכי כינון, עם זאת, מפצים את המבוטח תוך התעלמות ממרכיב הבלאי, דהיינו פיצוי של 'חדש תמורת ישן'" (ע"א 10199/09 אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פסקה 21 (1.4.2012)). ככלל, בהעדר סעיף כינון מיוחד בפוליסה, ההנחה היא כי הביטוח מכסה ערך שיפוי בלבד (שם). בענייננו, טוענת הנתבעת כי הפוליסה אותה רכש התובע אינה כוללת סעיף של "חדש תמורת ישן", היינו כי הפיצוי צריך להינתן על יסוד ערך שיפוי בלבד. עיון בפוליסה אכן מעלה כי היא אינה כוללת סעיף כינון. אולם, הן התובע, והן סוכן הביטוח וגב' בנימיני העידו כי נאמר לתובע שהוא רוכש פוליסה הכוללת סעיף של "חדש תמורת ישן". בהתאם לסעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, סוכן הביטוח הוא שלוח של חברת הביטוח, "זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב", מצב שאין חולק שלא התקיים בענייננו. לפיכך, יש לראות את המצג שהוצג כלפי התובע לפיו הוא רוכש פוליסה הכוללת סעיף "חדש תמורת ישן" כמצג שניתן על ידי הנתבעת ומחייב אותה (ראו, ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אורים, פ"ד מה(2) 811 (1991)). השאלה האם אכן נאמר לגב' בנימיני על ידי נציגי הנתבעת כי הביטוח כולל סעיף "חדש תמורת ישן" אינה רלוונטית לענייננו, שכן לעניין התביעה הנוכחית די בכך שזהו המצג שהוצג לתובע על ידי סוכן הביטוח. לשאלה זו אפשר ויש חשיבות במישור היחסים בין הנתבעת לנתבע, אולם איננו נדרשים להתייחס להיבט זה במסגרת ההליך הנוכחי, במיוחד שעה שהתובע החליט למחוק את הנתבע מההליך. למען הסר ספק יובהר, כי ככל שתחליט הנתבעת להגיש תביעה נגד הנתבע בעניין זה, טענות הצדדים שמורות להם.
5.בהודעתה מיום 16.11.2016 טענה הנתבעת כי גם אם תתקבל התביעה יש לקזז סך של 1,000 ש"ח בגין תוספת הפרמיה שהיה על התובע לשלם עבור סעיף "חדש תמורת ישן". אין לקבל טענה זו, לאור עדותה של גב' בנימיני כי מדובר בהטבה הניתנת בחינם בשנה הראשונה. גם כאן, אין צורך להכריע בשאלה האם אכן נאמר כך על ידי נציגי הנתבעת, ודי בכך שזהו המצג שהוצג לתובע על ידי סוכן הביטוח.
6.בנוסף לתביעה בגין ההפרש בין הפיצוי ששולם לפיצוי המגיע, דורש התובע פיצוי בגין דמי שכירות רכב לחודשיים בסך 5,581 ש"ח; בגין הפסד ימי עבודה בסך 4,335 ש"ח; ובגין עוגמת נפש בסך 4,000 ש"ח. רכיבי פיצוי אלו נשענים על הטענה כי היה עיכוב של כארבעה חודשים בתשלום על ידי חברת הביטוח. לא מצאתי כי יש לפסוק רכיבי פיצוי אלה. הנתבעת שילמה את הפיצוי לפי ערכי שיפוי, שהוא מרבית הסכום, תוך פחות משלושים ימים לאחר שהומצאו לה המסמכים שנדרשו על ידה. בנסיבות העניין, לא ניתן לומר כי המחלוקת על זכותו של התובע לפיצוי בגין "חדש תמורת ישן" לא הייתה כנה וסבירה. הנתבעת אמנם קיזזה ללא כל הצדקה סכום נוסף של 5,697 ש"ח בטענה כי נפלה שגיאה בקוד הרכב, טענה אשר היא חזרה ממנה בדיון, אולם מדובר בסכום שאינו גבוה יחסית לסכומים ששולמו. על אף האמור, אביא זאת בחשבון במידת מה בפסיקת ההוצאות.
לאור האמור, התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת 1 תשלם לתובע סך של 18,157 ש"ח בגין ההפרש בין הסכום המגיע לו לפי ערך כינון לבין הסכום ששולם. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 27.8.2015. בנוסף, תשלם הנתבעת 1 לתובע סך של 200 ש"ח בגין חלק יחסי מאגרת המשפט והוצאות בסך 1,000 ש"ח. התביעה נגד הנתבע 2 נמחקת ללא צו להוצאות.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה תוך 15 ימים ממועד קבלתו.
ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ז, 20 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.
