הרקע ותמצית טענות הצדדים
1. הצדדים הם שכנים אשר ביניהם סכסוך מתמשך ומערכת יחסים עכורה, התנהלו ביניהם מספר רב של הליכים משפטיים, ובין השאר ניתן צו הדדי למניעת הטרדה, אלימות פיזית או מילולית או כל קשר ביניהם שאינו מוגבל בזמן.
2.נטען בתביעה זו כי הנתבע קילל את התובע ואיים עליו שישחט אותו, איים לפגוע בבנו של התובע וקילל את אשת התובע. התובע צירף לכתב התביעה העתק מאישור הגשת תלונה שהגיש כנגד הנתבע בשל הפרת צו בית המשפט ובגין האיומים שהושמעו.
3.בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובע הוא תובע סדרתי שכל תביעותיו קנטרניות וסתמיות והיפנה לשלוש תביעות נזיקין שנמחקו בהסכמת התובע, כאשר לטעמו מעיד הדבר שכל התביעות המוגשות על ידי התובע הן תביעות סרק.
4.בתיק זה התקיים דיון בפני כב' השופט באומגרט ביום 29.4.14 אליו לא התייצב הנתבע, ועל כן ניתן פסק דין בהעדרו שקיבל את התביעה כולה.
הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הדין בטענה שעקב תקלה באופנוע לא עלה בידו להגיע לבית המשפט בזמן וכשהתייצב באיחור התברר לו שהדיון הסתיים. התובע התנגד לביטול פסק הדין בטענה שכל טענות הנתבע שקריות, ופסק הדין בוטל בהתאם לשיקול דעת בית המשפט ועל כן נקבע מועד נוסף לדיון.
5.במהלך הדיון העידו הצדדים וכן עדה מטעם התובע. התובע ציין שראה את אופנוע הנתבע, וכן את בנו ואשתו של הנתבע, ונראה כי טענות אלה מתייחסות למועד הדיון הראשון ואינן רלוונטיות להכרעה בתביעה לגופה.
דיון והכרעה
6. מדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - ולפיכך די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת ולו במעט, מהגרסה האחרת. במקרה המונח בפניי מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות, כדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו. בהעדר אותו "דבר מה נוסף" שיהיה בו כדי להטות את המאזניים לכיוון זה או אחר, יש להכריע על בסיס נטל ההוכחה בלבד.
7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם ושמעתי את שני הצדדים ואת העדה, הגעתי למסקנה כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו בשים לב לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, לשכנע כי הדברים הנטענים אכן נאמרו לו על ידי הנתבע, וזאת בשל אלה:
ראשית, דברי העדה לפיה שמעה את הנתבע אומר לתובע "אני אשחט אותך" תואמות באופן מלא את טענת התובע בכתב התביעה. התרשמתי במהלך עדותה של העדה שהיא נסערת ונפגעת מהתנהגותו של הנתבע בעניינים אחרים לרבות בהתייחסותו כלפיה. עם זאת, מאחר והעדה היתה מחוץ לאולם כאשר התובע העיד, ואין בידי לקבוע כי קראה את כתב התביעה או התלוותה לתובע בעת הגשת התלונה למשטרה, הרי שיש בעדותה כדי לתמוך בדברי התובע.
שנית, נתתי אמון בדברי התובע, שנראה היה פגוע במיוחד מהדברים שנאמרו כלפי אשתו, עליהם אפילו לא הסכים לחזור בקול רם במהלך עדותו.
שלישית, עדותו של הנתבע לא היתה מהימנה עלי, בשל אופן התנהלותו, ולגופן של טענותיו. בעניין זה אפנה לדבריו בפרוטוקול לפיהם התובע והעדה "חדורי שנאה גזענית... קשרו קשר נגדי... ניסיתי לחקור את שורש שנאתו אלי וזה משהו כמו אנטישמיות וזה בשורש." בדומה בכתב ההגנה ציין הנתבע בנוגע לתובע כי מטרתו האמיתית הנה להציק לנתבע "וכנראה זה נותן לו טעם לחיים העלובים שלו".
8.בנסיבות המקרה, ניתן לראות בקללות ובאיומים שהושמעו על ידי הנתבע כנגד התובע משום "הטרדה אחרת" האסורה על פי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: החוק), וזאת לנוכח מהות הדברים שנאמרו והשפעתם על התובע. על פי סעיף 4 לחוק, פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, ובהתאם לסעיף 29א(ב), ניתן לחייב את הפוגע בפיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ - ובאם הפגיעה נעשתה בכוונה לפגוע, ניתן לחייב את הנתבע בכפל הסכום הנ"ל - הכל בלא הוכחת הנזק.
9.מאחר ונתתי אמון בדברי התובע, שניכר היה שנפגע מדברי הנתבע, ואף כי נראה כי הדברים נאמרו בכוונה לפגוע, ומנגד בשים לב לעובדה כי תביעה זו התייחסה לאירוע בודד של אמירת דברים פוגעניים מצד הנתבע, מצאתי כי יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך של 1,000 ₪, מתוך תקווה שלא יהיו אירועים נוספים שיחייבו בעתיד הליכים משפטיים בין הצדדים.
מעבר לסכום האמור, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 650 ₪, וזאת לנוכח התייצבות התובע לשני דיונים ולביטול פסק הדין הראשון שניתן לחובת הנתבע.
בנוסף, על הנתבע לשלם את הוצאות התייצבות העדה (גב' סיגלית זכריה) לשני דיונים, בסך של 400 ₪.
10.טענותיו של התובע בדבר איומים והפרת צו בית המשפט, דינן להתברר במשטרה, ואין בהכרעה זו משום התייחסות לעניינים אלה, שאינם בבחינת עוולה אזרחית.
סוף דבר