קרבסי נ' יפרח

1.לפניי תביעה כספית במסגרתה עותר התובע לחייב הנתבעת לשלם לו סך של 6,050 ₪ בגין חיובים שונים כפי שיפורט להלן.

2.לפי הנטען בכתב התביעה, בין הצדדים נכרת הסכם שכירות בעל פה, על פיו שכרה הנתבעת מהתובע יחידת דיור המצויה בעיר אילת (להלן: "המושכר") בדמי שכירות חודשיים בסך 2,000 ₪. לטענת התובע, הנתבעת נותרה חייבת לו דמי שכירות למשך תקופה בת חודש וחצי בסך 3,000 ₪ שלא שולמו על ידה. בנוסף, טען התובע, כי הנתבעת פינתה המושכר ללא כל מתן הודעה מוקדמת. כן טען, כי הנתבעת קיבלה לידיה סכומים שונים של 2,300 ₪ ו-750 ₪, שצדדים שלישיים הפקידו בידיה לצורך העברתם לתובע ואלה לא נמסרו לידיו.

3.הנתבעת לא הגישה כתב הגנה אך התייצבה לדיון.

4.בעדותו בפניי, פרט התובע את נסיבות כניסת הנתבעת למושכר. לדבריו, בעקבות היכרות משפחתית ביניהם פנתה אליו הנתבעת בבקשה לשכור יחידת דיור שבבעלותו, זאת, לאחר שנאלצה לפנות את הדירה ששכרה. בהתאם, הוסכם בין הצדדים, כי דמי השכירות יעמדו על סך של 2,000 ₪ לחודש ויכללו את כל ההוצאות הנלוות. במהלך תקופת השכירות סוכם בין הצדדים, כי הנתבעת תסייע לתובע בגביית דמי השכירות שישולמו על ידי השוכרים הנוספים ששכרו ממנו יחידות דיור ואולם, הנתבעת גבתה מהשוכרים את הכספים אך לא דאגה להעבירם לידיו.

4.הנתבעת לא הגישה כתב הגנה אך התייצבה במועד הדיון והעידה בפניי. לדבריה, בעקבות היכרות מוקדמת ביניהם, התובע שאינו מתגורר בעיר אילת, ביקש ממנה לטפל במבנה בן שש יחידות דיור זאת. הנתבעת הסכימה לקחת על עצמה את התפקיד הנ"ל. במסגרת זו הנתבעת בדקה את יחידות הדיור והבחינה, כי אינן ראויות למגורים או אז סוכם בין הצדדים, כי היא תשפץ אותן כדי לאכלס שוכרים פוטנציאליים אך הדבר לא צלח בשל מצבן התברואתי. אשר לכספים שנתבקשה להעביר, טענה כי אכן גבתה את הכספים והעבירה אותם לידי התובע. אשר לדמי השכירות טענה הנתבעת, כי סוכם על דמי שכירות חודשיים בסך 1,800 ₪ בלבד.

5.התובע הציג בפני בית המשפט ראיות בדמות תכתובת בין הצדדים בווטסאפ ממנה עולה, לכאורה, כי הנתבעת החזיקה בדירה בתקופה הרלוונטית ללא ששילמה את דמי השכירות וכן, גבתה כספים עבור התובע אך לא העבירה אותם אליו. מנגד, טענה הנתבעת, כי התובע הציג מצג חלקי של ההודעות התומכות בטענותיו באופן שלא מתועדות בהן מלוא השיחות שהיו בין הצדדים וההסכמים אליהם הגיעו. בנוסף, טענה הנתבעת כי שיפצה את הדירה בהיקף של כ- 1,000 ₪. אשר למגוריה בדירה, טענה הנתבעת, כי היא לא גרה בדירה, אלא, רק אחסנה את חפציה שם. אשר לדייר שהשכירה לו אחת מיחידות הדיור, טענה, כי הדייר יצא באמצע תקופת השכירות עקב מצבה התברואתי ולכל היותר, דמי השכירות בגין התקופה היחסית בה הדייר שהה במושכר עומדים על כ- 700 ₪ בלבד. בנוסף, טענה הנתבעת, כי לא קיבלה שכר טרחה עבור עבודתה אצל התובע.

6.לאחר שעיינתי בכתב התביעה ובעדויות הצדדים בפניי ובראיות שהוצגו בפניי ולאחר ששקלתי בדברים, נחה דעתי, כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן נימוקיי.

6.1כבר עתה ייאמר, כי התביעה לוקה בחסר עובדתי וראייתי באופן שקיים קושי בקביעת העובדות, כך, לא הוצג הסכם שכירות מסודר ולא צויינו פרטים מהותיים נוספים כגון מועדים מדוייקים של תקופת השכירות, דמי השכירות וכו'.

6.2מעיון בתכתובת בין הצדדים עולה, כי הדברים ביניהם נאמרו בכלליות ובסתמיות באופן שקיים קושי לחלץ מהם את העובדות לאשורן.

6.3אני מעדיף את עיקר גרסתו של התובע שנתמכה במידה רבה בעדותה של הנתבעת ובתכתובת שהוחלפה בין הצדדים. אומנם, הנתבעת טענה, כי הוצגה תכתובת חלקית ואולם, לא פירטה טענתה בעניין זה ולא צירפה את התכתובת המלאה לשיטתה למרות שניתן להניח, כי זו קיימת אף ברשותה. כך, אישרה הנתבעת בעדותה, כי שכרה את הדירה מהתובע במשך כחודשיים (פרוטו' מיום 29.3.18 עמ' 1 בשורה 23)