ת"ק 55331-12-15 בר חנים נ' קשר ספורט בע"מ

בעניין: סילוק התוביעה על הסף 

1.ביום 27.12.15 הגישה התובעת תביעה קטנה בבית המשפט לתביעות קטנות במקום מושבה , באר שבע, כנגד מועדון הכדורגל מכבי חיפה. התביעה הוגשה ע"ס 33,800 ₪, בגין אי מתן אפשרות לה ולבנה הנכה לחנות בחניית נכים בחניון אצטדיון הכדורגל ע"ש סמי עופר בחיפה (להלן: "האצטדיון"). במסגרת התביעה נטען כי ביום 24.1.15 הגיעה התובעת יחד עם בנה , המרותק לכיסא גלגלים ממונע, למשחק הכדורגל באצטדיון. נטען כי בבוא התובעת לחנות את רכבה בחניית נכה, ניגש אליה מאבטח מחברת "מטאור" והוציא אותה מהחנייה בטענה כי החנייה מכורה לנכים אוהדי קבוצת הכדורגל מכבי חיפה. התובעת מדגישה כי אירוע זה התרחש כאשר היא נוהגת ברכב המותאם לנכה וכלל תו "נכה כיסא גלגלים". התובעת תמהה הכיצד ניתן למכור חניית נכים. לתביעה צורפו מכתבי פניות התובעת למחלקת קשרי לקוחות בהנהלת מכבי חיפה, לחברת האבטחה מטאור ולעיריית חיפה. במסגרת אותם מכתבים, נמסר פירוט נוסף ע"י התובעת . התובעת ציינה בהם כי בנה הוא אוהד קבוצת הפועל באר שבע, הקבוצה היריבה. עוד נטען בהם כי המאבטח הוציא אותה מחניית הנכים בטענה שמי שקנה מנוי קנה גם חנייה והיא שמורה. התובעת תיארה במסגרת המכתבים כי התנהל בינה לבין המאבטח דין ודברים, שלאחריו נאלצה התובעת לעבור לחנייה אחרת, שאינה חניית נכים.

2.ביום 18.12.16 הגישה חברת קשר ספורט בע"מ, בעלת קבוצת הכדורגל מכבי חיפה (להלן: "הנתבעת"), בקשה לסילוק התובענה על הסף בשל שתי סיבות. האחת, העדר סמכות מקומית לבית המשפט בבאר שבע, לאור תקנה 2 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) וזאת מאחר ומקום עיסוקה של הנתבעת הוא חיפה וכן, האצטדיון בו אירע המקרה מצוי בחיפה. על כן, נטען כי הסמכות המקומית נתונה לבית המשפט בחיפה. השנייה, טענה בדבר היעדר עילה. נטען כי התובעת אינה מלינה על כך שהתובעת לא הקצתה את הכמות המינימלית המחויבת לחניות לבעלי מוגבלויות עפ"י חוק שוויון זכויות לאנשים בעלי מוגבלויות, אלא טענה כי הנתבעת מכרה חנייה לנכים.

בהקשר זה נטען כי הנתבעת מקצה כמות חניות גדולות בהרבה מהמחייב בחוק וכי ככל הידוע לה, אין חיקוק בישראל המונע מנותן שירות למכור חנייה ולהופכה לחניית נכים, בתנאי שאותו אדם בעל תעודת נכה בתוקף. לשיטת הנתבעת, חיקוק האוסר על כך יהווה אפליה אסורה כלפי בעלי מוגבלויות ומפלה אותם מול אחרים המבקשים לרכוש לעצמם חנייה בהגיעם למשחקי כדורגל. הנתבעת מסבירה כי הדברים הוסברו מס' פעמים לתובעת אך ללא הועיל. נטען כי התובעת סבורה מסיבותיה הלא נכונות כי היא הופלתה וזאת למרות שבסופו של דבר, אנשי הנתבעת דאגו כי התובעת תחנה באצטדיון.

3.בהתאם להחלטת כב' השופטת בית אור מיום 12.3.16, הועבר הדיון בתובענה לבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה, בשל העדר סמכות מקומית לבית משפט השלום בבאר שבע.

4.ביום6.3.16 הגיבה התובעת לבקשה. באשר להיעדר העילה, משיבה התובעת כי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, קובע כי אין מפלים אדם עם מוגבלות ואין לפגוע בזכותו לנגישות. התובעת חוזרת על טענותיה בכתב התביעה באשר להפליית בנה הנכה ביחס לנכים אחרים אוהדי קבוצת הנתבעת, שהמנוי שרכשו הקנה להם גם חניית נכים. לטענת התובעת, אין ברכישת המנוי למשחקי הקבוצה ע"י אותם נכים כדי ליצור להם עדיפות על פני נכים אחרים שלא רכשו מנוי או שהם אוהדי קבוצה אחרת. נטען כי אם הדבר אכן כך, ישנה כאן עילת תביעה הן עפ"י חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות והן עפ"י חוק איסור הפלייה במוצרים ושירותים. עוד נטען כי הנתבעת לא הציגה ראייה באשר למס' המקומות המסומנים לנכים באצטדיון אל מול מספר רוכשי המנויים שהינם בעלי מוגבלויות. נטען כי על התובעת להקצות בכל אירוע המתקיים על ידה, חניות גם לאנשים עם מוגבלויות שאינם אוהדי הקבוצה הביתית.

5.במסגרת הבקשה לסילוק על הסף בה עליי להכריע, יש להידרש לשתי שאלות דומות אך שונות המתעוררות מתוך כתבי הטענות. הראשונה, האם ניתן לגבות תשלום בגין חנייה בחניית נכים והשנייה, האם מותר למכור חניית נכים. מעיון בפסיקה נראה כי השאלה הראשונה העסיקה רבות את בתי המשפט לאורך השנים האחרונות, לאור ריבוי התובענות הייצוגיות והפסיקה בנושא, עליה נרחיב בהמשך.

6. העיגון הנורמטיבי ביחס לחניית נכים במקום ציבורי מצוי בסעיף 4ב לחוק חנייה לנכים, תשנ"ד-1993 (להלן: "חוק חניית נכים"). אביא את הסעיף כלשונו: " מקום ציבורי שהגישה הנגישה היחידה אליו לאדם עם מוגבלות היא דרך חנייה במקום הציבורי הכרוכה בתשלום, תחול על המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי חובה לשלם בעד חנייה במקום האמור, בשל האדם עם המוגבלות, ככל שנדרש לאדם כאמור מקום חנייה".

לעניין סעיף זה "מקום ציבורי"- כהגדרתו בסימן ג' לפרק ה1 בחוק שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלויות (להלן: "חוק השוויון"). עפ"י פריט 11 לתוספת הראשונה לחוק השוויון, "אצטדיון" נכלל באופן מפורש בהגדרת "מקום ציבורי" וחלות עליו הוראות חוק חניית נכים וחוק השוויון.