ליבנה נ' ג. א. י. סיור וטיול (1960) בע"מ

1.לפניי תביעה כספית על סך 3,090 ₪ במסגרתה עותר התובע לחייב את הנתבעת בפיצויים בשל אי תשלום חלקי של שכר עבודתו באופן יחסי לתקופה החוזית בנסיבות בהן הופסקה עבודתו במהלך התקופה החוזית.

2.אליבא דגרסת התובע כפי שעולה מכתב התביעה, התובע הינו מורה דרך בהכשרתו ובמקצועו והנתבעת הינה חברה העוסקת באספקת שירותי תיירות. כך, במהלך חודש אוקטובר 2017 נכרת בין הצדדים חוזה עבודה במסגרתו התחייב התובע להעניק שירותי הדרכה לקבוצת תיירים בין הימים 23.10.17-30.10.17 (כשמונה ימי הדרכה). אלא שבפועל כבר ביום השישי ה-27.10.17, לאחר חמישה ימי הדרכה בלבד, הוחלט להפסיק את מתן השירות. בהתאם לכך, הנתבעת שילמה לתובע עבור חמישה ימי הדרכה בלבד. לטענת התובע, לאור ההתחייבות החוזית מטעם הנתבעת, הרי שהינו זכאי לקבלת שכר עבור מלוא התקופה החוזית בגין שלושת הימים הנותרים בשיעור של 225.5$ (דולר ארה"ב) ליום עבודה ולפי תעריף של 150% עבור יום שבת, בסך כולל של 2,790 ₪, בתוספת הוצאות נלוות.

3.לגרסת הנתבעת, לא נכרת בין הצדדים הסכם עבודה ומשכך, הנתבעת לא התחייבה להעסקתו של התובע. הנתבעת סיפקה שירותי תיירות ללקוחה אמריקאית בשם אלונה טובה (להלן: "הלקוחה") ולאור בקשתה, מסרה לה רשימה של מורי דרך זמינים, מתוכם הלקוחה היא זו שבחרה בתובע כמדריך הטיולים של הקבוצה. משמע, שהנתבעת היוותה אך הצינור דרכו הועבר שכרו של התובע מאת הלקוחה. כן נטען, כי הפסקת עבודתו של התובע לאחר חמישה ימים הייתה לפי החלטת הלקוחה לאחר שהתובע סטה מנתיב ההדרכה שהוכן מבעוד מועד מבלי לקבל על כך אישור. כן טענה הנתבעת, כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו בגין אי העסקתו משך שלושת הימים הנותרים.

4.בדיון במעמד הצדדים שהתקיים בפניי העידו וטענו התובע ומנהל הנתבעת. במהלך עדותו, חזר התובע על עיקרי טענותיו כפי שהופיעו בכתב התביעה ואישר, כי הלקוחה בחרה בו להיות מדריך הקבוצה ואולם שכר עבודתו אמור היה להשתלם באמצעות הנתבעת. אליבא דגרסת הנתבעת כפי שנטענה על ידי מנהלהּ, מר גדעון בקר, לא הנתבעת היא ששכרה והעסיקה את התובע, אלא הייתה זאת המזמינה אשר אף הפסיקה את עבודתו של התובע, כאשר הנתבעת אך שימשה כצינור להעברת התשלום. לגרסתו, הקשר בין התובע לבין הסוכנת האמריקאית נוצר לאחר שהאחרונה התרשמה לחיוב מהתובע. בנוסף אישרו הצדדים, כי אין זה דבר שכיח להפסיק הדרכתו של מדריך טיולים באמצע הטיול ולהחליפו באחר. במהלך הדיון הציג מר בקר את מכתבה של הסוכנת האמריקאית אשר הביא לסיבת החלפתו של התובע ממנו עולה, כי התובע לא קיים את המסלול כפי שהוא נקבע בתוכנית הטיול וזאת מבלי שקיבל על כך אישור מראש ובניגוד להסכמי השכר בין התאגדות סוכני הנסיעות לארגון מורי הדרך, בכך שבמקום לבקר עם הקבוצה במצפה גדות שברמת הגולן בחר התובע לקחת את הקבוצה לאתר "ירדנית" בכינרת – אתר טבילה נוצרי – אשר לא היה רשום בתכנית.

5.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי כי דין התביעה להימחק או שיש להעבירה לבית הדין האזורי לעבודה. להלן נימוקיי.

5.1תחילה יש להידרש לשאלת הסמכות משעה שהועלתה טענה מקדמית בדמות תניית בוררות וסמכות עניינית בכתב ההגנה. משכך, יש צורך לדון במחלוקת הנעוצה בין הצדדים אשר לשאלת היריבות שבין התובע לנתבעת, בנסיבות בהן התובע טוען, כי הנתבעת הייתה מעסיקתו ואילו הנתבעת טענה שהיוותה מעין מתווכת בין נותן השירות למקבל השירות ושימשה כגורם דרכו הועבר התשלום לתובע.

5.2סבורני, כי הדין עם התובע בכל הנוגע לשאלת היריבות. להלן נימוקיי. ככלל, על-פי הסכם עבודה קיבוצי כללי למורי דרך מוסמכים לתיירות בישראל (7014/2000), אשר נחתם בין לשכת מארגני תיירות נכנסת לישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, האגף לאיגוד מקצועי ואגודת מורי הדרך לתיירות, מיום י"ט בשבט התש"ס (26 בינואר 2000), "מעסיק" מוגדר כ-"סוכן ו/או סוכנות נסיעות, משרד לתיור, חברת נסיעות וטיולים, וכל אדם אחר המעסיק מורי דרך בישראל". ודוק, בצו הרחבה למורי דרך מוסמכים לתיירות, לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז- 1957 (פורסם ביום 11.10.2000 [חוברת 4934]) נקבע בזו הלשון: "3(א) מעסיק שהזמין מורה דרך לעבודה לא יוכל לבטל את ההזמנה אלא מסיבות של כוח עליון או אם בוטלה אם בוטלה הזמנת הקבוצה; (ב) מורה דרך אשר קיבל הזמנת המעסיק לא יוכל לבטלה או שלא לקיימה, אלא מסיבות של כוח עליון". מכאן, כי הנתבעת עונה להגדרת מעסיק בהיותה מעסיקה של מורי דרך בישראל. בעניין זה, הנתבעת לא צירפה את מלוא הראיות המצויות בידיה הנוגעות ליחסי הצדדים, אלא, אך תכתובת חלקית בלבד. אי הצגת מלוא התמונה העובדתית משמשת נגדה. יתרה מכך, כעולה מהתכתובת החלקית שהוצגה בדמות פניית התובע בדואר אלקטרוני שבה נראה כי התובע פנה אל הנתבעת בכל הנוגע לתנאי העסקתו כגון דרישה ללינה בירושלים וכן, התייחסותו לתוכנית הטיול הופנתה לנתבעת ולא ללקוחה.

5.3אשר לחוזה שנכרת בין הצדדים טען התובע, כי המדובר בהסכמה בכתב ובעל פה (עמ' 2 לפרו', ש' 5), אלא שלא עלה בידי התובע להציג בפניי הסכמה מסודרת בכתב למעט הודעת דואר אלקטרוני אחת מיום 16.10.17. יוער, כי אומנם הוצגה בהמשך תכתובת דוא"ל שהוצגה לעיוני לפיה, התובע פונה ללקוחה באופן ישיר ובמסגרת זו הלין על סיום העסקתו (תכתובת דוא"ל מימים 12-13.11.2017) ואף התרעם על כך שהעסקתו הופסקה בטרם הסתיימה התקופה לשמה נשכר. אלא שבתחילת ההודעה מציין התובע בפני הלקוחה, כי הוא פונה אליה לאחר שהנתבעת סירבה לשלם לו עבור 3 הימים האחרונים וכן, את שכרו בעד השעות הנוספות שעבד בימי ההדרכה הראשונים. מכאן, כי פנייתו של התובע למזמינה הייתה רק לאחר שפנייתו אל הנתבעת סורבה.

5.4יתרה מכך, עולה, כי הנתבעת היא זו ששילמה את שכרו בפועל. משכך, קיים קושי לקבלת גרסת הנתבעת בעניין זה. משכך, הנני קובע, כי התובע הינו בבחינת "מורה דרך" כמשמעתו בהסכם הקיבוצי ואילו הנתבעת עונה לגדר "מעסיק" כהגדרתה בהסכם. דא עקא, כי התובע הגיש את התביעה נגד הנתבעת בבית משפט לתביעות קטנות ולא לועדת הבוררות בהתאם לתניית הבוררות הקיימת בהסכם הקיבוצי החל על שני הצדדים. בנסיבות אלה, משקבעתי, כי הנתבעת היא מעסיקתו – הרי שדין תביעתו להימחק בשל תניית בוררות הקיימת בהסכם הקיבוצי.