-
התובע הגיש תביעה נגד הנתבעת לפיצוי בסך של 3,000 ₪.
-
עניינה של התביעה בהדבקת מדבקה על רכבו של התובע, אשר התריעה בתובע כי הנו חונה במקום אסור, ובנזקים נטענים, שאותם העריך התובע בסך של אלפי שקלים, שלטענתו נגרמו לו כתוצאה מכך. נזקים אלה כוללים, לטענת התובע "השחתת רכבו של התובע" וכן "גרימת סיכון בטיחותי לתובע והשבתת הרכב לעבודה".
-
ביום 30.4.2014 נכנס התובע עם רכבו לחניון הנתבעת ברחוב כנפי נשרים בירושלים. לדברי התובע, הוא נכנס לחניון על מנת להחנות בו את רכבו – ג'יפ מסוג "דיסקברי 4" – לצורך "סידור קצר" שביקש להשלים בבניין סמוך. לאחר דקות ארוכות שבהן חיפש התובע, לדבריו, חנייה בחניון (במעמד הדיון שהתקיים בתביעה התברר כי מדובר בחמש דקות), ולא איתר מקום חנייה מוסדר, החליט התובע להחנות את רכבו לצד עמדת התשלום של החניון. אין חולק כי מדובר במקום שנועד להחניית כלי רכב העומדים לעזוב את החניון בלבד, על מנת שנהגיהם יוכלו לשלם עבור החנייה ביציאה מהחניון, וכי התובע לא אמור היה להחנות את רכבו במקום זה. לאחר שהחנה את רכבו, עזב התובע את החניון, וחזר אליו כעבור זמן קצר, עם השלמת ה"סידור" האמור. עם חזרתו לרכב גילה התובע כי הודבקה מדבקה על חלון שמשת הנהג (שמשה שמאלית-קדמית), שבה נרשם "הנך חונה במקום אסור לחנייה ומפריע לתנועה". לטענת התובע, הוא ניסה להסיר את המדבקה במקום, אך לא הצליח בכך, וזאת הואיל ו"המדבקה יוצרה עם דבק חזק במיוחד שבלתי אפשרי להסירו ביד או עם מים באופן פשוט". לדברי התובע, בשלב זה הוא נסע עם רכבו, בנסיעה איטית, לביתו שבמבשרת ציון, על מנת להסיר את המדבקה, שכן כל עוד הייתה המדבקה מודבקת על הרכב, היה הרכב, המשמש את התובע כרכב סיור לצרכי עבודתו כמורה דרך, מושבת מעבודה. התובע טען, כי הסרת המדבקה ערכה 40 דקות והצריכה שימוש בזרנוק מים, כאשר גם לאחר שהוסרה, סימנים ממנה נותרו על הרכב במשך זמן רב, וזאת הואיל והמדבקה יוצרה "ללא ספק" עם דבר חזק במיוחד, שנועד להסב קשיים בעת הסרתה.
-
בעקבות האירוע האמור כתב התובע מכתב לנתבעת ובו דרש פיצוי בסך של 1,500 ₪, בגין "פגיעה ברכב שלי ויצירת מפגע בטיחותי שסיכן את חיי". הנתבעת מצדה השיבה למכתב זה, תשובה שבה נאמר, כי בניגוד לדברי התובע, החניון לא היה מלא בעת שחנה התובע במקום אסור, אלא בתפוסה של שני שלישים בלבד (בחניון 550 מקומות חנייה, כך שנותרו מקומות פנויים רבים); כי נהג הנכנס לחניון ואינו מוצא מקום חנייה פנוי, רשאי לעזוב את החניון מבלי שייגבה ממנו תשלום; כי לצערה קיימת תופעה של נהגים המחנים את רכביהם בחניון במקומות אסורים לחנייה; כי היא נאלצת להתמודד עם תופעה זו בדרכים החוקיות העומדות לרשותה; כי הדבקת המדבקה אינה מנוגדת לחוק – והצעת חוק שנועדה לאסור על כך נדחתה; כי המדבקה יוצרה כך שלא תגרום לנזק כלשהו לכלי הרכב שעליהם היא מודבקת; וכי לו היה התובע חונה כדין, הייתה אי הנעימות נמנעת.
-
בעקבות דחיית דרישת התובע לפיצוי, הגיש התובע את התביעה הנוכחית. בתביעה פירט התובע את האמור לעיל וטען כי הדבקת המדבקה מהווה "היזק בזדון" לפי סעיף 452 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. עוד טען התובע, כי הנתבעת כשלה בתפקידה כמנהלת החניון, שכן במקום להשקיע משאבים בעובד ש"משחית" כלי רכב, היה עליה להשקיע בעובד המכוון את כלי הרכב הנכנסים לחניון למקומות פנויים. בנוסף טען התובע, כי במקום להדביק את המדבקה יכולה הייתה הנתבעת להתקשר למספר הטלפון שלו, המוצג על הרכב, ולבקש ממנו להזיזו; כי הסרת המדבקה הייתה קשה ומסובכת; כי המדבקה גרמה לו לסיכון בטיחותי והשביתה את הרכב; וכי לפיכך הוא זכאי, כאמור, לפיצוי מהנתבעת, בסך של 3,000 ש"ח. בכתב ההגנה מטעמה הכחישה הנתבעת את טענות התובע וחזרה על טענותיה שלעיל.
-
בדיון שהתקיים בתביעה, חזרו הצדדים על טענותיהם האמורות. התובע הודה כי לא פעל כשורה כשחנה במקום שנועד למשלמים ביציאה מהחניון, אך טען כי תגובת הנתבעת הייתה לא פרופורציונית, וכי מדובר, נוכח עיסוקו כמורה דרך, והואיל והוא גם משמש יו"ר אגודה המאגדת עוסקים בתחום, בסוגיה עקרונית עבורו. לעומת זאת, ציינה הנתבעת כי למעשה אין לה דרך פעולה אחרת על מנת להתמודד עם נהגים החונים במקום אסור וכי שימוש שעשתה בעבר לצורך זה ב"פלאיירים" שאינם נדבקים, הסתיים בכך שאלה נזרקו על רצפת החניון.