ליכטר נ' מונה טורס בע"מ

התובע ביקש להוציא לפורטוגל טיול קבוצתי לו ולחבריו. הוא התקשר עם הנתבעת, הגיע עמה להסכם, אך בסופו של דבר, לא הצליח לאסוף מספר מספיק של משתתפים וההתקשרות בוטלה. התובע וחבריו שילמו כספים לנתבעת. ביום 29.5.17 קיבל התובע בחזרה סכום מסויים וחתם על מסמך שממנו עולה ויתור על תביעות נוספות. בכל זאת הגיש תביעה זו, על ההפרש בין מה ששילם ומה שקיבל. התובע טוען שחתימתו הושגה בלחץ, שאם לא יחתום לא יקבל דבר. עוד הוא טוען שלפי החוזה בין הצדדים זכאי היה לבטל את ההתקשרות באותו מועד ללא תשלום דמי ביטול כלשהם. עוד הוא סבור שהנתבעת לא הוכיחה שהכספים שלא החזירה הוצאו על-ידה בפועל לרכישת שירותים. לדעתו גם אם שולמו הכספים, יכולה היתה הנתבעת לקבלם בחזרה מהספקים.

הנתבעת הסבירה שהוצאת טיול לפורטוגל כרוכה מבחינתה בתשלום דמי קדימה לספקי שירותים. עם ביטול העסקה לא הושבו לה כספים אלה. בסופו של דבר נכשלה היוזמה בשל כך שהתובע לא הצליח לעניין בה מספר מספיק של תיירים ואילו היא החזירה לו את הכספים ששולמו לה, למעט כספים שיצאו מידיה ושולמו בפועל לספקים.

בחילופי מיילים בין הצדדים אשר צירף התובע עולה בבירור שהובא לידיעתו, שספקי השירות דורשים תשלום מראש עבור שירותים שנרכשים עבור הקבוצה. בדיוק לשם כך דרש החוזה בין הצדדים (מיום 6.3.17) תשלום מקדמה בסך 4,000 יורו "דמי רצינות". לפי החוזה ניתן לבטל את כל ההזמנה עד ליום 19.4 ללא דמי ביטול. ביטול במועד מאוחר יותר כרוך בדמי ביטול. ביטול בתחילת מאי (10.5) יחייב כל נוסע בתשלום דמי ביטול בסך 500 יורו. הוראה אחרת בחוזה אומרת כי "ניתן לבטל עד 10 נוסעים ללא דמי ביטול" עד ליום 5.6.17. כיצד מתיישבות שתי ההוראות זו עם זו?

התובע ביטל ביום 14.5.17 את הטיול. האם פטורים 10 נוסעים מדמי ביטול – או שמא על כל אחד מהנוסעים לשלם 500 יורו דמי ביטול? מהמילים "ניתן לבטל עד 10 נוסעים ללא דמי ביטול" עולה שלא ניתן לבטל 11 נוסעים ויותר ללא דמי ביטול. ההקלה סויגה בכמות המבטלים. החוזה לא נקט לשון "עשרה המבטלים הראשונים פטורים מתשלום דמי ביטול" – ולא במקרה. הרי אין לנתבעת אינטרס לעודד ביטולים. מכיוון שפרנסת הנתבעת על הוצאת טיולים לחו"ל, יתכן שכדאי לה להסכים לספוג את העלויות של מעט ביטולים (שאולי ניתן יהיה להחליף בתיירים של הרגע האחרון). קשה לראות סיבה שבגללה כדאי לה להפסיד חלק נכבד מדמי הביטול מקום שבו כל הטיול בוטל ואין כל סיכוי להפיק ממנו הכנסה כלשהי.

לפי לשון החוזה וגם לפי ההיגיון העסקי, מקום שבו בוטל הטיול כולו ומספר המבטלים עולה על 10, על הנוסעים לשלם 500 יורו כל אחד דמי ביטול. מכאן שהתביעה אינה מוצדקת מבחינה חוזית. דמי הביטול נועדו לממן את ההוצאות שכבר נגרמו לנתבעת. מכיוון שלא היא אשמה בביטול הטיול אלא כשלון ציפיותיו של התובע – אך צודק הוא שהוא ולא היא, ישאו בהפסדי הביטול. מכאן שהתוצאה החוזית גם מוצדקת מוסרית.

התובע קיבל מהנתבעת כספים כנגד התחייבות שלא לתבוע אותה בגין עסקה זו. התובע הוא אדם בוגר המבין במה דברים אמורים. איני סבור שראוי להניח לו לנהל משפט על יתרת הכספים לאחר שוויתר כנגד תמורה כספית על תביעתם. התרת התנהגות כזאת היא תמריץ שלילי להסכמי פשרה. לא מצאתי שהתקיימו פה הנסיבות החריגות שבהן ראוי להניח לאדם לתבוע למרות שוויתר על עילת תביעתו.

לאור האמור התביעה נדחית. אין צו להוצאות.

על פסק-דין זה ניתן לבקש רשות ערעור בבית-המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, י' אב תשע"ח, 22 יולי 2018, בהעדר הצדדים.