הרקע ותמצית טענות הצדדים
1.הנתבעים שכרו בית מגורים מהתובעים בחודש ינואר 2012. בהסכם השכירות נקבעה תקופת שכירות של כשנה וחצי, עד סוף יולי 2013 (התקופה הקצובה) עם אופציה לשנה נוספת עד סוף יולי 2014 (תקופת האופציה).
הנתבעים עזבו את הדירה במהלך חודש ינואר 2014 (חצי שנה לפני תום תקופת האופציה), ושילמו דמי שכירות עד חודש פברואר 2014 (כולל), כאשר במהלך חודש פברואר, בוצעה צביעה של הדירה בהתאם להתחייבות הנתבעים בהסכם השכירות (סעיף 13.2).
2.התובעים טענו כי הנתבעים עזבו את הדירה בחודש ינואר, ללא הודעה מוקדמת או תיאום עם התובעים. עוד טוענים כי הם זכאים לדמי שכירות עבור החודשים שלאחר פינוי הדירה, שכן לא נתנו הסכמה לפינויה המוקדם תוך פטור מתשלום דמי שכירות.
מאחר והתובעים השכירו את הדירה לשוכר אחר בתחילת חודש יולי 2014, הם תובעים דמי שכירות עבור 4 חודשים (מרץ עד יוני). כמו כן, עתרו התובעים לפיצוי בגין הפרת ההסכם, ולהחזר יתרת חוב ארונה, וועד מקומי וביוב.
בנוסף, ביקשו התובעים לחייב את הנתבעים לשלם הוצאות תיקונים והחזרת הדירה למצבה הקודם בשל צביעה חובבנית של הדירה, והוצאות עו"ד בגין טיפול משפטי לפני הגשת כתב התביעה. סך הכל הועמד סכום התביעה על סך 22,040 ₪.
3.הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי ביקשו לממש את אופציה תוך הבהרה שאין בכוונתם להישאר שנה שלמה נוספת, אלא רק עד שביתם יהיה מוכן, וכי לא היו מבקשים להפעיל את הפוליסה אלא בכפוף להסכמה כי יוכלו לעזוב כאשר ביתם מוכן למגורים. זאת, מאחר ובהעדר הסכמה כזו, היו עוברים לגור בבית ההורים עד שביתם יהיה מוכן.
עוד נטען כי התובעת הסכימה להישארותם של השוכרים בנכס עד שביתם יהיה מוכן, מאחר והתובעים לא הצליחו למצוא שוכרים אחרים בסיום תקופת השכירות הראשונה.
לטענה כי עזבו את המושכר בלא תיאום מראש, הפנו הנתבעים בכתב ההגנה למסרון מיום 30.1.14, לפרסום בעלון המושב מיום 25.1.14, ולעובדה כי התובעת ערכה מסיבת פרידה לבנם של הנתבעים. לגישת הנתבעים, כל אלה מעידים על כך שהתובעים ידעו מראש את מועד עזיבת הנכס, והדבר נעשה בתיאום עימם ובהסכמתם.
דיון והכרעה
4.בהתאם לסעיף 12.1 לחוזה השכירות עליו חתמו של הצדדים, פינוי הדירה לפני תום תקופת השכירות הקצובה (31.07.13). אין בהסכם השכירות הוראה דומה המתייחסת לתשלום דמי השכירות בתקופת האופציה.
קיימות התניות נוספות בהסכם שנוסחו כמתייחסות לתקופה הקצובה בלבד (כך למשל, סעיפים 13.4 ו- 14). עם זאת, מלשון החוזה עולה כי הכוונה היא שהוראות אלה יחולו הן על התקופה הקצובה והן על תקופת האופציה.
סעיף 11.2 להסכם קובע כי ככל שהשוכר ירצה לעזוב את הדירה, יהא עליו להביא תחילה שוכר חלופי במקומו.
משילוב התניות הנ"ל ניתן להסיק כי גם לגבי תקופת האופציה, לא ניתנה לשוכרים האפשרות להפסיק באופן חד צדדי את הסכם השכירות ביניהם לפני תום אותה תקופה, אלא בכפוף למציאת שוכר חלופי, או בתשלום דמי השכירות לכל התקופה האמורה.
5.לכתב התביעה צורף מסרון מיום 30.01.14, יום פינוי הנכס, שבו נרשם "בניה ואורלי, בהצלחה בהית החדש. קיבלנו את התשלום ואת המפתח. נדבר בהמשך!!...". בכתב ההגנה ביקשו הנתבעים לראות במסרון זה, הוכחה לטענתם כי עזיבת המושכר תואמה והיתה על דעתם של התובעים.
לאחר ששקלתי את טענות שני הצדדים בעניין זה, אני מעדיפה את עמדת התובעים, לפיה הם ידעו על כוונת הנתבעים לעזוב את המושכר, ואף פרסמו בשיתוף פעולה עם הנתבעים מודעה להשכרת הבית, אך לא היה בכך משום ויתור מצידם על ויתור שוכר חלופי או על קבלת דמי השכירות מהנתבעים, בתקופה שבה הדירה נשארת ריקה.
6.העובדה שהנתבעים הודיעו לתובעים שבכוונתם לעזוב את הבית באמצע תקופת האופציה, אין משמעה כי קיבלו הסכמה או פטור מתשלום דמי השכירות או שיש בידיעה זו של התובעים משום ויתור על דמי השכירות המגיעים להם על פי החוזה.
7.אומנם, לא הוגשה הודעה מסודרת או הודעה בכתב על מימוש האופציה עד לסוף חודש אוגוסט כי שנדרש בהתאם להוראות סעיף 4 להסכם השכירות, אך מוסכם על הנתבעים כי בהתנהגותם היה ברור לתובעים כי יש מצדם כוונה להמשיך ולהתגורר במושכר גם במהלך תקופת האופציה.
לדברי הנתבעת 1 (עמוד 2 שורות 26-27 לפרוטוקול): "אנחנו אמרנו להם בתחילת הקיץ, בחודש יולי, בתחילת אוגוסט". מכאן, כי במועד שהיה על הנתבעים להודיע אם הם נשארים במושכר בתקופת האופציה – 90 יום בטרם סיום התקופה הקצובה, קרי, סוף חודש אפריל 2013 – היה ברור לשני הצדדים שבכוונתם להישאר, ורק בחודש יולי או אוגוסט (לפי טענת הנתבעים), נמסר לתובעים כי הכוונה היא להישאר במושכר רק עד שבית המגורים יהיה מוכן לכניסתם.