ת"ק 41272-04-14 מנדלבליט נ' גז יגל חברה לשיווק והפצת גז (1996) בע"מ ואח'

לפניי תביעה קטנה לפיצוי בסך של 7,635 ש"ח בגין נזק שנגרם לרכבה של התובעת מתאונת דרכים.

1. בכתב התביעה נטען כי ביום 27.7.2011 בשעה 9:50 בבוקר, נסעה התובעת במכוניתה ברחוב הרברט סמואל בתל אביב לכיוון דרום. משאית של הנתבעת 1, הנהוגה בידי הנתבע 2, הגיעה מימינה, פנתה לנתיב השמאלי של הכביש שבו נסעה התובעת, פגעה ברכבה מצד ימין, שרטה אותו לכל אורכו, שברה את המראה הימנית, עקפה אותו מימין והמשיכה בנסיעה. התאונה ארעה בעת שהתבצעו עבודות בדרך וכפועל יצא נסגר לנסיעה הנתיב הימני באופן שהצריך את הנוסעים בו להשתלב בנתיב השמאלי. התובעת המשיכה בנסיעה אחרי המשאית עד שחלף קטע העבודות וניתן היה לעצור בצד הדרך. לאחר מכן התקיימו חילופי דברים בין הנתבע 2 לתובעת שלא ראיתי שיש בהם כדי להשליך על ההכרעה ועל כן לא מצאתי מקום לפרטם.

    

2. הנתבעים טענו כי הייתה זו התובעת שביקשה לעקוף את המשאית ופגעה בה בחלקה האחורי. מעבר לכך כפרו הנתבעים בנזקים.

    

3. בדיון העידו לפניי התובעת, הנתבע 2 וכן עובד נוסף בנתבעת 1 שלפי הנטען היה במשאית בעת התאונה, אך העיד שלא ראה כיצד היא קרתה. הצדדים הדגימו את אופן קרות התאונה באמצעות דגמי מכוניות, וכן שחזרו אותה על גבי מסך המחשב אגב שימוש בתכנת "גוגל מפות" המדמה את זירת האירוע. בעדותם חזרו בעלי הדין על הגרסאות האמורות. הנתבע 2 העיד כך: "נסענו בכביש, הנתיב הימני נסגר בגלל עבודות בכביש, נתתי איתות שמאלה, הסתכלתי במראה שהכביש פנוי, אז פניתי שמאלה. ברגע שהתחלתי לפנות התובעת נתנה 'פול' גז ולא רצתה לתת לי את הנתיב שלה. עצרתי והיא נכנסה, פגעה במשאית מאחור ובמראה שלה ורכבה נשרט".

    

4. מבין שתי הגרסאות הסותרות, עדיפה עליי גרסת התובעת. אין חולק כי המשאית ביקשה לפנות מהנתיב הימני לנתיב השמאלי מאחר שהנתיב הימני נסגר לתנועה בשל עבודות בכביש. במצב דברים זה, היה על המשאית לנקוט משנה זהירות ולעשות כן כשהדרך פנויה וללא הפרעה לתנועה (תקנות 40(א) ו-41 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961). לא סביר בעיניי שהמשאית השתלבה לנתיב השמאלי כשהדרך פנויה ואילו התובעת, שנסעה מאחורי המשאית, החליטה להגביר מהירות – לתת "פול גז" (כגרסת הנתבע 2 בעדותו) – ולהתנגש במשאית. יותר הגיוני בעיניי שהמשאית השתלבה בנתיב השמאלי בעת שהנתיב לא היה פנוי, ועל כן התנגשה במכוניתה של התובעת וגרמה לה לנזק. המסקנה העולה מן האמור היא שנהג המשאית התרשל בנהיגתו ועל כן הוא והנתבעת 1 – מעסיקתו החבה בנזק שגרם מכוח אחריותה השילוחית למעשיו – חבים לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לה.

    

5. אשר לנזק – עסקינן בתביעת הפסדים המורכבת מדמי השתתפות עצמית ששילמה התובעת לחברת הביטוח שביטחה אותה בגין הפעלת הפוליסה, בסך של 1,034 ש"ח; מפיצוי בגין אבדן הנחת היעדר תביעות עבור שלוש שנים בסך של 925 ש"ח לשנה (ובסך הכול 2,775 ש"ח); 2,250 ש"ח בגין אבדן של כ-15 שעות עבודה לפי עלות של 150 ש"ח לשעה; ו-1,500 ש"ח בגין עגמת נפש. מתוך מכלול זה, ראיתי להיעתר לפיצוי בגין דמי ההשתתפות העצמית במלואו ובגין אבדן הנחת היעדר תביעות בחלקו. התובעת הציגה אסמכתאות לכך שבעוד שבשנת 2012 שילמה סך של 1,876 ש"ח בגין הביטוח המקיף, בשנת 2012 שילמה לאותה חברה סך של 2,691 ש"ח; בשנת 2013 שילמה 2,624 ש"ח ואילו בשנת 2014 שילמה 2,576 ש"ח – הפרשים המגיעים כדי 2,299 ש"ח בהשוואה למחיר ששולם בשנת 2011. כמו כן, באישור ההפסדים שניתן לתובעת מטעם חברת הביטוח שלה (מיום 4.3.2012) צוין כי היא צפויה להפסיד בגין התאונה סך של 925 ש"ח. מכלול זה הביאני למסקנה כי רכיב זה הוכח כדי סכום של 2,300 ש"ח (במעוגל). אשר ליתר הרכיבים – לא מצאתי כי הם הוכחו ועל כן לא ראיתי לפסוק אותם. כך, התובעת לא הוכיחה שאכן מימשה חופשה בפועל כתוצאה מהתאונה או שאובדן שעות עבודה אכן גרם להפחתה בשכרה. אף לא מצאתי כי עסקינן בנסיבות חריגות המצדיקות פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש, הנפסק בתביעות כגון דא במשורה.