1.תביעה קטנה לתשלום הוצאות ארנונה, מים וגז בעבור דירה שהיתה בזמנים הרלבנטים בבעלות התובעים, הוצאות שלא שולמו משך מספר שנים, לטענת התובעים חרף התחייבות הנתבעים, מתווכים במקרקעין במקצועם, לנהל את השכרת הדירה בעבור התובעים, לרבות ביצוע תשלום ההוצאות הנ"ל ע"י גביית סכום חודשי קבוע בסך 500 ₪ שנוכה על ידי הנתבעים מדמי השכירות שהועברו לתובעים.
2.לעמדת התובעים ביום 23.6.11 התקשרו עם הנתבעים בעסקה לניהול השכרת הדירה, עסקה הכוללת תשלומי ארנונה, מים וגז וטיפול שוטף. בגין הניהול והטיפול השוטף קיבלו הנתבעים סכום שנתי של 1,250 ₪ ובגין תשלומי ארנונה, מים וגז קיבלו הנתבעים בכל חודש סך של 500 ₪, אשר הופחת מדמי השכירות. לאחר ביצוע ההפחתה הועברה ע"י הנתבעים או מי מטעמם לחשבון התובעים יתרת דמי השכירות ולעיתים הופחתו סכומים כאלה ואחרים בין אם על חשבון תשלום דמי הניהול או בגין הוצאות תיקונים וכיוצ"ב שנדרשו לתחזוקת המושכר וטיפול בו, ואשר בוצעו ע"י הנתבעים.
3.אלא, שכאשר ביקשו התובעים למכור את הדירה לאחר 5 שנים גילו כי לא שולמו התשלומים כאמור החל משנת 2012, וזאת חרף גביית הסכום המוסכם בסך 500 ₪ מדי חודש בחודשו, כאמור.
4.הנתבעים טוענים תחילה כי ההתקשרות הייתה מול החברה אביר ישראל א.ת. נדל"ן בע"מ ולא מולם ישירות, ועל כן אין עילת תביעה כנגדם.
5.לגוף העניין נטען כי במהלך כל תקופת השכירות תשלומי הוצאות על הנכס היו חלים על השוכרים, וזאת בהתאם לסעיף מפורש בהסכמי השכירות ואין כל ראיה המחייבת את הנתבעים בתשלומים אלה.
6.אמנם, בחברה ישנו שירות של ניהול נכסים, הכולל גביית שכירות, טיפול בתיקונים ואחזקה, אולם החברה מעולם לא התחייבה לשלם את החשבונות החודשיים השוטפים.
הנכס נרכש בשנת 2011 והתובעים שילמו עבור דמי ניהול הנכס סך של 1250 לשנה, תשלום מופחת שאינו כולל תשלומים שוטפים, ואשר אף בו לא עמדו התובעים.
7.מכל מקום, לעמדת הנתבעים הקשר בן הצדדים הסתיים בשנת 2013 עקב אי תשלום מצד התובעים, אך כמחווה של רצון טוב המשיכה החברה לגבות את דמי השכירות ולהעבירם לידי התובעים עד חודש אוגוסט 2013. ממועד זה לא היה עוד קשר בן הצדדים.
8.לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, עיינתי בכל החומר הקיים, לרבות זה אשר הוגש לאחר הדיון בו העידו הצדדים, ושמעתי את העדויות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, כפי שיובהר להלן.
בהתאם להוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, פסק הדין יהיה מנומק בצורה תמציתית.
9.תחילה, בכל הנוגע לשאלת היריבות, הרי שבאין הסכם ברור בכתב בין הצדדים (מה שהביא למעשה לאי הבהירות נשוא הסכסוך), הרי שלא ניתן לשלול את עמדת התובעים כי בכל הנוגע לגמירת דעתם ההתקשרות הינה עם הנתבעים. אין די בעובדה כי כנגד תשלום דמי הניהול לשנת הניהול הראשונה, 2011, הוצאה חשבונית של החברה, גם באין כל חשבוניות אחרות וגם משום שאין בחשבונית כדי להוות הסכם מסוים ומוגמר. יש לזכור בנקודה זו כי המדובר בהתקשרות עם מי שהינם מתווכים במקרקעין בעיסוקם, כאשר התקשורת כולה נעשית מולם ישירות ואין בבחירתם (הלגיטימית כשלעצמה) להתאגד כדי לחייב את התובעים, ובמקרה זה אף אין בכך כדי להבהיר לתובעים מראש כי התקשרותם היא דווקא למול החברה. חובת ההברה לצרכן במקרה כזה היא על הנתבעים ומקובלת עליי עדות התובעים כי מבחינתם עמדו כל העת למול הנתבעים בעצמם.
10.לגופם של דברים, והגם שאין בנמצא הסכם בכתב, הרי שמהראיות עולה כי אכן בין הצדדים הוסכם לכתחילה כפי הנטען ע"י התובעים, דהיינו נכרת הסכם ניהול לפיו דאגו הנתבעים למציאת שוכרים, טיפלו בחוזי השכירות, ניהלו טיפול בתקלות ואף שילמו הוצאות ע"י גביית סך של 500 ₪ מתוך דמי השכירות, כאשר היתרה מועברת לחשבון התובעים (בניכוי הוצאות בגין טיפול בתקלות ונושאים מוסכמים אחרים).
הנתבע 2 מאשר בעדותו את קיומו של הסכם כאמור:
"במשך שנתיים שלמנו 500 ₪ דמי הוצאות לארנונה ומים, אנחנו לא מתכחשים לזה. גם 2013 לצורך הענין אני מוכן לומר שהיה הסכם בתוקף. עד סוף 2013 יש חובות שזה טופל ולפעמים יש זנבות. אין לי קשר עם האיש."
תימוכין לכך ניתן אף למצוא בתכתובת הדואר האלקטרוני מיום 12.11.12 בו פונה פקידת הנתבעים אל התובע על מנת לעדכן בדבר תשלום דמי השכירות:
"בוקר טוב זיו, רציתי לעדכן אותך שהשוכר צריך להגיע למשרד לשלם את השכירות, לגבי ההוצאות אני אדאג לתשלום שלהם, וכספי ההוצאות לא יופקדו אליך."
תימוכין משמעותיים ביותר להסכמה יש למצוא בדפי החשבון לשנת 2013 שהוגשו ע"י התובעים, אשר כפי שיפורט להלן ובהשוואה להסכם השכירות לתקופה הרלבנטית, מלמדים על פער של 500 ₪ אשר אכן נגבו ע"י הנתבעים לשם תשלום ההוצאות.
11.אלא, שמהראיות עולה תמיכה של ממש בעמדת הנתבעים לפיה החל משנת 2014 ניתקו התובעים קשר ובמשך חודשים הופסקו היחסים ההסכמיים עד כי כלל לא מועברים תקופה ארוכה דמי השכירות באמצעות הנתבעים. החל משנת 2014 אין כל ראיה לכך שהנתבעים המשיכו וגבו על פי ההסכם הראשוני סך חודשי של 500 ₪, והראיות הקיימות מצביעות על כך שדמי השכירות החלו מועברים לתובעים בשלב מאוחר לאחר מועד הנתק, במלואם.