ת"ק 38995-12-13 פלין נ' מרציאנו ואח'

הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בתיק זה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984.

לאחר ששמעתי את עדי הצדדים במסגרת הדיון בפניי והתרשמתי מעדותם, עיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוצגו בפניי במעמד הדיון, ובכלל זה בתמונות זירת התאונה בסמוך לאחר התרחשותה, תמונות נזקי הרכבים המעורבים ובשים לב להסכמת הצדדים על דרך הפשרה - מכוח סמכותי האמורה, ראיתי מקום לקבוע כי דין התביעה להתקבל, אם כי בחלקה, וזאת מעיקרם של הנימוקים הבאים:

לאחר בחינת הראיות שבפניי ותמונות זירת התאונה וכלי הרכב סמוך לאחר התרחשותה, אני מוצאת לקבל את גרסת הנתבע לנסיבות התרחשות התאונה, לפיה לפני ה"ישורת" ובטרם שלושת הנתיבים הפכו לשניים, רכב הנתבע נסע בנתיב האמצעי של הכביש, משמאל לנתיב התחבורה הציבורית ואילו רכב התובע נסע בנתיב הימני לנתיב הנסיעה של רכב הנתבע - נתיב שהצדדים הסכימו כי היה מיועד לתחבורה ציבורית. לאחר הרמזור, שני הנתיבים הימניים הפכו לאחד, ורכב התובע הקדים את רכב הנתבע וסטה לתוך הנתיב שהפך לאחד. רכב הנתבע שמאחור באותו הנתיב, פגע בו.

גרסת הנתבע לתאונה גם מסתברת יותר עם מיקום הנזק בשני כלי הרכב. רכב הנתבע נפגע באזור המדרגות מצד ימין-קדמי. רכב התובע ניזוק בצדו השמאלי לרוחב הרכב, מכנף שמאלית אחורית, דלת שמאלית אחורית ודלת שמאלית קדמית. מיקום זה של הנזק ברכב התובע, תומך במסקנה לפיה רכב התובע סטה לשמאל, כששני הנתיבים הימניים של הכביש הפכו לאחד, אל עבר נתיב נסיעת רכב הנתבע. שהרי, אם כגרסת התובע רכב הנתבע נסע בנתיב השמאלי וסטה ימינה אל עבר הנתיב האמצעי בו נסע התובע, מיקום הפגיעה ברכב הנתבע היה צריך להיות בצד הימני קדמי של רכב הנתבע ולא באזור המדרגות, ומיקום הפגיעה ברכב התובע צריך היה להיות נקודתי.

יחד עם זאת, הנתבע, אף הוא תרם לקרות התאונה. הנתבע העיד כי לא ראה את רכב התובע לפני התאונה, אישר שיש "מגבלת שדה ראיה למשאית", וכי כשהתיישר עם נתיב נסיעתו הסתכל לצד ולא לצדדים. תוואי הכביש על פי תמונות זירת התאונה, מלמד שנתיבי הנסיעה, כשהכביש הפך משלשה נתיבים לשניים, לא היה ישר. לפני הצומת, על פי התמונות שהוצגו, יש תמרור המורה על צמצום נתיבי הכביש, והנתבע שנסע, לגרסתו בנתיב האמצעי מבין שלושה, ידע ו/או היה צריך לדעת כי כלי רכב מימין ישתלבו, ולשם כך להסתכל גם לצדדים ואף להאט את מהירות נסיעתו ולאפשר מעבר לכלי הרכב המשתלבים. כל שכן כשהוא אישר בעדותו כי שדה הראייה שלו היה מוגבל, וכשרכב התובע הקדים את רכבו.

לאור ממצאי אלו אני מוצאת לקבוע כי התובע והנתבע אחראים לקרות התאונה בחלוקה כדלקמן: התובע 70% והנתבע -30%.

באשר לנזקי רכב התובע, הצדדים אינם חולקים על כי רכב התובע ניזוק כדי אובדן כלילי. על פי חוות דעת השמאי שצורפה לתביעה, הוערך הנזק בסך של 12,885 ₪. התובע העיד כי רכב התובע היה ישן "עם מלא מכות, מקדימה מאחורה בטמבון". חוות דעת השמאי מצומצמת לנזקים שמיקומם מסתבר עם נסיבות התאונה כפי שנמצאו בתיק זה, ואני מקבלת את ממצאיה..

בנסיבות אלה, ולאור חלוקת האחריות, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 3,865.5 ₪ המהווים, 30% מהנזק הישיר של רכב התובע על פי חוות דעת השמאי. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

התובע לא הוכיח את ההוצאות הנסיעה הנתבעות, ואינני מקבלת רכיב זה.