ת"ק 34357-11-14 אורון נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ

התובע, עורך דין במקצועו, הגיש תביעה נגד הנתבעת, חברת פרטנר תקשורת בע"מ (להלן – פרטנר) לתשלום סך של 10,000 ₪.

בכתב התביעה טען התובע, כי התקשרותו (האחרונה) עם פרטנר נעשתה במהלך פגישה במשרדי החברה בירושלים (הפגישה התקיימה ככל הנראה בחודש יוני 2014). בפגישה זו, שבה נכחה בתו, אף היא עורכת דין, סוכמו, בעל פה, תנאי ההתקשרות בין הצדדים. בנוסף, התובע הוחתם על מסמכים באופן ממוחשב, אך לא קיבל לידיו הסכם התקשרות כלשהו (כפי שיפורט בהמשך, הסכם מעין זה גם אינו בנמצא). לדברי התובע, הסיכום שהושג באותה פגישה היה, כי ישלם לפרטנר סך כולל של 260 ₪ בחודש עבור כל השירותים המסופקים לו על ידי פרטנר. לתובע נאמר גם, כי סכום זה כולל 500 דקות שיחה לחו"ל, ליעדים המפורטים ברשימת יעדים של פרטנר, כאשר שיחות ליעדים אחרים, או שיחות שיחרגו מעבר לאותן 500 דקות, תחויבנה במחיר של 65 אג' לדקת שיחה. בנוסף, בפגישה הוענק לתובע מכשיר טלפון מסוג נוקיה, תוך שנאמר לו מפורשות כי מדובר במתנה. ואולם, לדברי התובע, בהמשך גילה, כי הוא מחויב בסכומים גבוהים יותר מ-260 ₪ בחודש, העולים כדי אלפי שקלים, וזאת, הן בגין שיחות לחו"ל והן בגין המכשיר שניתן לו במתנה. לתמיכה בטענה זו צורף לכתב התביעה חשבון לתקופה שמיום 13.8.2014 ועד יום 12.9.2014, בסך של 1,585.21 ₪. לטענת התובע, פניות חוזרות ונשנות לפרטנר בנידון לא הועילו ופרטנר אף לא העבירה לידיו את הסכם ההתקשרות האמור. התובע העמיד את סכום התביעה סך של 10,000 ₪, המשקפים לטענתו את גביית היתר שנגבתה ממנו, בצירוף פיצויים בגין בזבוז זמן ועוגמת נפש.

מנגד טענה פרטנר, בכתב ההגנה מטעמה, כי התובע חתם על הסכם התקשרות מולה בשנת 2011 (העתק מההסכם צורף לכתב ההגנה) וכי בחודש יוני 2014 "העמיק" את ההתקשרות מולה, במסגרת "הסכם שדרוג" שבו רכש – ולא קיבל במתנה – מכשיר טלפון מסוג נוקיה וכן הצטרף לשירותי אינטרנט. לדברי פרטנר, הסכם השדרוג לא נסרק למערכותיה, ולמעשה, אינו מצוי בידיה. עוד נטען, כי התובע ביצע, בהמשך, מספר רב של שיחות לחו"ל. חלק משיחות אלה בוצעו שלא במסגרת תכנית התעריפים שעודכנה לתובע, ולכן, חויבו לפי התעריף המקובל אצל פרטנר לגבי שיחות מסוג זה. לדברי פרטנר, לאחר שהלין התובע על חיובים אלה, בחודש ספטמבר 2014, הוא זוכה על ידה, לפני משורת הדין, בגין מלוא הסכום שבו חויב עבור שיחות לחו"ל (986.88 ₪). נוכח זאת, לטענת פרטנר, ברור כי אין לתובע על מה להלין כעת.

במעמד הדיון שהתקיים בתביעה, עמד התובע על גרסתו שלפיה סוכם עמו כי ישלם לפרטנר עבור שירותיה סכום כולל של 260 ₪ בחודש וכי בפועל נגבו ממנו סכומים גבוהים יותר. כמו כן, חזר התובע על טענתו, כי ההסכם המכונה על ידי פרטנר "הסכם השדרוג", מעולם לא הועבר לעיונו. בנוסף, לטענת התובע, ההסכם משנת 2011 שצורף לכתב ההגנה, הוא הסכם מזויף, הכולל פרטים רבים שאינם נכונים, ושחתימתו האלקטרונית הודבקה בו על ידי פרטנר במקומות שונים, לרבות מקומות שבהם הוא כלל אינו אמור לחתום. התובע ביקש להדגיש את החומרה שיש לייחס, לשיטתו, להתנהלות פרטנר, על כל היבטיה, והפנה לעניין זה לפסק הדין שניתן נגד פרטנר בת"א (י-ם) 27082-04-12.

מנגד, טענה פרטנר, כי אומנם אין בידיה העתק של הסכם השדרוג, אך אין חולק כי התובע אכן התקשר עמה בהסכם זה. בנוסף, הובאו הסברים שונים לחיובים שבהם חויב התובע מעבר לסך של 260 ₪ בחודש – חיובים שכללו לדברי פרטנר חיובים בגין קו טלפון לרכב, שלא היה חלק מההתקשרות האמורה, חיובים בגין מכשיר הנוקיה שנרכש על ידי התובע, וחיובים בגין שיחות לחו"ל, לרבות יעדים בתעריף מיוחד (שיחות שבגינן לדבריה זוכה התובע). אשר לטענת הזיוף, טענה פרטנר, כי היא אינה ערוכה להשיב לה, ומתנגדת להעלאתה, שכן מדובר בהרחבת חזית; וכי בכל מקרה, ההסכם משנת 2011 אינו רלבנטי למחלוקת הנוכחית, שעניינה הסכם השדרוג בלבד.

לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, אם כי לא על מלוא הסכום הנתבע.