1.התובע הגיש תביעה נגד הנתבעת (להלן – הדסה) לתשלום סך של 5,198 ₪.
2.בכתב התביעה, ובמעמד הדיון שהתקיים, ציין התובע, כי הוא סובל מליקוי שמיעה קשה, אשר בגינו הוא מרכיב מכשיר שמיעה באזנו השמאלית (באוזן ימין הוא אינו שומע כלל ואף סובל מ"צלצולים"). התובע הוסיף, כי בחודש דצמבר 2013, עבר ניתוח באוזנו הימנית, שכתוצאה ממנו נזקק, בין היתר, להתאמה נוספת של מכשיר שמיעה באוזן שמאל. לדברי התובע, בתקופה שעד להתאמה נוספת זו, הוא אמנם הרכיב מכשיר שמיעה, אך למעשה התקשה מאוד בשמיעה והיה כמעט "מנותק". התובע הסביר, כי התאמת מכשיר שמיעה נעשית במכון שמיעה חיצוני. לצורך זה, קבע התובע תחילה תור למכון האודיולוגי בהדסה (כמטופל "ציבורי" ולא במסגרת שר"פ), לבדיקה אצל קלינאי התקשורת שמואל וייס (תוצאות הבדיקה במכון האודיולוגי משמשות לאחר מכן את המכון החיצוני בתהליך התאמת המכשיר). לדברי התובע, הוא ביקש לקבוע תור לבדיקה דווקא אצל מר וייס, שכן הוא מטופל אצלו מזה זמן רב, וסומך עליו. לצורך קביעת התור אצל מר וייס, התקשר התובע למרפאה, ושם נעתרו לבקשתו. התור נקבע ליום 4.3.2014, והתובע תיאם לעצמו, לפיכך, במיוחד, תור למכון השמיעה החיצוני, ליום שלאחר מכן. לדברי התובע, הוא ביקש להגיע למכון החיצוני עם תוצאות הבדיקה שיערוך לו מר וייס, על מנת ששם יוכלו להתאים לו, בהסתמך על הבדיקה אצל מר וייס, את מכשיר השמיעה. ואולם, לדבריו, ביום 4.3.2014, עם הגיעו למרפאה, נמסר לו, כי מר וייס נאלץ לעזוב את המרפאה לפגישה דחופה, ולכן, לא יוכל לקבלו. התובע מחה על כך (לרבות בכתב התביעה, שם נטען בין היתר, כי היה מקום להודיע לו מראש על ביטול התור), אך נמסר לו כי מר וייס אינו נמצא במרפאה וכי ניתן להכניסו "בין התורים" לקלינאי אחר. התובע מצדו, הואיל וביקש להיות מטופל אצל מר וייס בלבד, סירב לכך ועז את המכון. התובע ניסה להתקבל לבדיקה אצל מר וייס ביום למחרת, לפני הפגישה במכון החיצוני, אך נמסר לו כי למר וייס אין אפשרות לקבלו במועד זה. בסופו של יום, נבדק התובע אצל מר וייס ביום 6.4.2014, אך "הפסיד" את התור במכון החיצוני ונאלץ לדחותו בחודש, דבר שעיכב את תהליך התאמת המכשיר וגרם לו לקושי רב. לדברי התובע, פניות שפנה להדסה בדרישת פיצוי נדחו על ידה, למעט הסכמה לשלם לו סך של 80 ₪ (סכום שאותו ביקש כהחזר נסיעות).
3.מנגד טענה הדסה, כי כבית חולים ציבורי, היא מחויבת למתן השירות בלבד ואינה מחויבת לזהותו של נותן השירות (בין היתר, אך לא רק, הואיל ונותן שירות ספציפי עשוי להיקרא לטפל במקרה דחוף זה או אחר, ולא להיות זמין לצורך מתן השירות במועד שתואם). למרות זאת, כשהתקשר התובע ישירות למכון האודיולוגי (בשונה ממערכת קביעת התורים), וביקש כי ייקבע לו תור בדחיפות למר וייס, נענתה מזכירת המכון לבקשתו. לדברי הדסה, התובע אכן הגיע במועד האמור למכון, ומר וייס אכן עזב, לפני כן, את המרפאה, שכן נקרא להשתתף בפגישה דחופה. לפיכך, והואיל ומדובר בבדיקה שאינה דורשת רצף טיפולי, והואיל ובמכון קלינאי תקשורת מיומנים נוספים, הוצע לתובע להיבדק, באותו מועד אצל קלינאי אחר. ואולם, וחרף היותה של הבדיקה, לדבריו, דחופה עבורו, התובע סירב לכך ועזב את המכון. בהמשך, לאחר מאמצים רבים, הצליחה הדסה לתאם לתובע בדיקה אצל מר וייס יומיים לאחר מכן. בנסיבות אלה, לטענת הדסה, מדובר במטופל שהושקעו מאמצים רבים, אף מעבר למקובל, בניסיונות ליתן מענה לבקשותיו. עוד נטען, כי המטופל יכול היה להגיע לפגישה במכון השמיעה החיצוני גם ללא בדיקה (לא כל שכן עם בדיקה שנעשתה על ידי קלניאי אחר), שכן תהליך התאמת המכשיר הוא כזה שבפגישה הראשונה במכון החיצוני טרם נעשה שימוש בבדיקה. עוד נטען, כי לתובע היה באותה עת מכשיר שמיעה ומדובר לפיכך בהתאמה נוספת בלבד ולא במטופל שאין לו מכשיר כלל, וכי לניתוח שעבר המטופל באוזן ימין אין כל קשר להתאמת המכשיר באוזן שמאל.
4.לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי חרף ההבנה למצב הבלתי נעים (בלשון המעטה) שאליו נקלע התובע, דין תביעתו נגד הדסה להידחות.
5.לא מצאתי כי הדסה הפרה חובה חוקית כלשהי כלפי התובע או התרשלה בהתנהלותה כלפי התובע.
6.הדסה, ככלל, אינה חייבת על פי דין לאפשר למטופל לקבל טיפול דווקא ממטפל מסוים זה או אחר, אם כי, מסיבות מובנות, היא נענית לבקשות המטופלים לעניין זה מקום בו ניתן הדבר. במקרה הנוכחי, הדסה נענתה לבקשת התובע להיבדק אצל מר וייס במועד מסוים, ובסופו של יום, נדחתה הבדיקה אצלו ביומיים. לטעמי, לתובע לא מוקנית עילת תביעה נגד הדסה בגין דחייה זו. ודוק, בשים לב להעדר החובה לאפשר למטופל לבחור את המטפל, ולעדות נציגת הדסה (סגנית המחלקה להפרעות בתקשורת) שלפיה בבדיקה מעין זו אין חשיבות לזהותו הספיציפית של המטפל (כל עוד מדובר במטפל מוכשר דיו), או לרצף הטיפולי, אין עומדת לתובע עילה בגין עצם ההחלטה לאפשר למר וייס לעזוב את המרפאה לצורך אותה פגישה, תוך הפניית המטופלים – ביניהם התובע – לקלינאי אחר. כמו כן, אפילו הייתי קובע כי משנקבע למטופל תור למטפל מסוים, יש להודיע מראש למטופל מקום בו חל שינוי לעניין זה (קרי, לעניין זהות המטפל הצפוי לבדקו באותו מועד), הרי שבמקרה הנוכחי היעדרותו של מר וייס מהמרפאה נבעה מנסיבות שנוצרו במהלך אותו היום, כך שלא ניתן היה ליידע בכך מראש את מטופליו (מטופלים אשר ספק אם העובדה כי יופנו למטפל אחר הייתה מהותית עבור מי מהם כפי שהייתה עבור התובע). ומעבר לכך, כפי שפורט לעיל, הדסה אפשרה לתובע להיבדק באותו יום אצל קלינאי אחר, דבר אשר לו היה נעתר לו התובע יכול היה לכאורה למנוע את הקושי שבפניו ניצב בהמשך. אכן, רצונו של התובע להיבדק אצל אותו קלינאי שאותו הוא מכיר ושעליו לדבריו הוא סומך, אינו בלתי מובן. ואולם, בנסיבות שנוצרו, ומשהועמדה לתובע האפשרות להיבדק אצל קלינאי אחר ובעל הכשרה שאינה פחותה, אין מקום להביא לפתחה של הדסה את התוצאות שנבעו מהחלטתו שלא לעשות כן. כמו כן, הדסה אפשרה לתובע להיבדק אצל מר וייס עצמו כעבור יומיים, כך שממילא אין לראות בה אחראית בגין עיכוב של חודש בהתאמת המכשיר, וזאת, אף מבלי להידרש לדברי נציגתה, שלפיהם בפגישה הראשונה בתהליך התאמת המכשיר ממילא אין צורך עדיין בתוצאת בדיקת השמיעה.
7.נוכח האמור לעיל התביעה, כאמור, נדחית, בנסיבות העניין, ללא צו להוצאות.
8.ניתן להגיש בקשת רשות לערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.
ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ה, 17 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.