ג'בר נ' IDI - 9000000 ואח'

מונחת לפניי תביעה כספית לפיצויים עקב נזקים שנגרמו לרכב התובע בגין תאונת דרכים. עסקינן בתאונת "שרשרת" של אירועים תאונתיים שבהם מעורבים ארבעה כלי רכב. רכב התובע היה הרכב השני. נתבעת 1 היא המבטחת של הרכב השלישי ונתבעת 2 היא המבטחת של הרכב הרביעי.

על פי העובדות המפורטות בכתב התביעה, ביום 8.5.2016, בסביבות השעה 16:00 אחר הצהריים, נסע רכב התובע מסוג מאזדה לאנטיס 2006 בכביש 1 לכיוון ירושלים בין שער הגיא לבין מחלף שורש. או אז, רכב המבוטח על ידי נתבעת 1 פגע בו מאחור והדף אותו לכיוון הרכב מקדימה (הרכב הראשון) וגדר הבטיחות. כתוצאה מכך, רכבו נפגע וניזוק בשלושה מוקדים – בחלקו האחורי, בחזית ודלת ימין קדמית.

הנתבעת 1 איננה חולקת על גרסתו של התובע. לטענתה, עת הבחין נהג רכב הנתבעת ברכב התובע שנסע לפניו בולם וסוטה מעט שמאלה בעקבות רכב שבלם לפניו, בלם גם הוא וסטה מעט ימינה אולם אז הגיח מאחור רכב הנתבעת 2, פגע בעוצמה בחלקו האחורי של רכב הנתבעת 1 והדף אותו לעברו של רכב התובע. לתמיכה בגרסתה הפנתה לאומדן נזקי רכבה, לפיהם עלות עבודות הפחחות בחלקו האחורי של הרכב הוא כמעט פי ארבעה מעלות עבודות הפחחות בחזית הרכב.

לטענת נתבעת 2, אשר לא התייצבה לדיון ולא הגישה חוות דעת שמאית נגדית, דין התביעה נגדה להידחות ועל התובע לתבוע את "המזיק בפועל", הוא הנהג שנהג ברכב המבוטח על ידה בקרות התאונה. בכתב הגנתה הכחישה את האמור בכתב התביעה וציינה כי האמור בכתב הגנתה נכתב על בסיס הודעת הנהג ומלוא האחריות לאירוע הנטען רובצת לפתחו של נהג רכב נתבעת 1 אשר נהג בחוסר זהירות וברשלנות רבתי וגרם לקרות התאונה. שכן, עקב איבוד השליטה של נהג רכב נתבעת 1, הנהג המבוטח על ידה לא הספיק לעצור את רכבו ופגע בצדו השמאלי של רכב נתבעת 1. רק לאחר קרות התאונה בין שלושת הרכבים שהיו לפניו, התרחשה התאונה עם רכבו, עת הוא הצטרף לתאונה קיימת.

יצוין, כי הנתבעת 2 הגישה בקשה למתן אורכה להגשת כתב הגנה ביום 22.8.2016 והגישה בקשה לצירוף הנהג המבוטח על ידה כנתבע רלוונטי לאחר כחודש, עשרה ימים לפני הדיון. כאמור, הנתבעת 2 לא חולקת על כך שהיא המבטחת של הנהג בקרות התאונה.

בדיון שלפניי סתרה הנתבעת 1 את טענות נתבעת 2 בכתב הגנתה. כך, הטענה לפיה נהג רכב הנתבעת 1 לאחר שפגע ברכב התובע, נפגע על ידי נהג רכב נתבעת 2 בצד שמאל אינה יכולה לעמוד משאין לרכבה פגיעה בצד שמאל אלא מקדימה ומאחורה. נתבעת 1 הציגה תצלום הרכב המבוטח על ידי נתבעת 2 עם קרות התאונה, לפיו הנזק בחזיתו הוא משמעותי. מכסה המנוע יצא ממקומו, התרומם ונדחס פנימה וכן נראה נזק לפגוש הקדמי. לטעמה, קבלת גרסת נתבעת 2 סותרת את תיאור הנזק.

נהג רכב הנתבעת 1 העיד כי רכב התובע בלם עקב עצירת הרכב שלפניו וזז לצד השמאלי של הדרך לכיוון מעקה בטיחות. בעקבות כך, הסיט את רכבו שלו לנתיב הימני על מנת שלא לפגוע בו ובלם, אולם חש פתע מכה חזקה מאחור, ואכן רכבו "הסתובב ממש לצד הכביש". הוא סיפר בעדותו הגם שהרכב הראשון עצר, הוא לא פגע ברכב התובע מאחור והצליח "להשתחרר מזה" אולם אז הגיח הרכב הרביעי מאחוריו והוא זה שגרם לכל ההתנגשות על נזקיה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צורפותיהם, ושמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל נגד נתבעת 2 המבטחת את נהג הרכב הרביעי.

תקנה 21 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 מטילה חובת זהירות כללית על עובר דרך לשים לב לנסיבות הדרך. תקנה 49 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 קובעת כי לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לבלום בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה. כך גם עליו לצפות בלימת חירום של הרכב שלפניו. תקנה 50 קובעת כי במצב בו כלי רכב נוסעים בזה אחר זה בדרך שאינה דרך עירונית, ישמור הנוהג ברכב על ריווח מספיק בין רכבו לבין הרכב הנוסע לפניו כדי להבטיח זרימה תקינה של התנועה.