1.לפניי תביעה כספית, על סך 28,000 ₪, במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין פתיחת תיק הוצאה לפועל שלא כדין לטענתו. נוכח ניהול התובענה בהליך של תביעה קטנה ובהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976, ינומק פסק-הדין באופן תמציתי.
2.אליבא דגרסת התובע כפי שעולה מכתב התביעה, בשנת 2005 רכש מכשיר טלפון סלולרי מאת הנתבעת בתמורה לסך של 1,058 ₪, אך לא קיבל בגינו כל הסכם כתוב. כך, לאחר שהתובע לא עמד בתשלום שווי הטלפון, הגישה נגדו הנתבעת תביעה על סכום קצוב אשר התקבלה בהעדר הגנה בפסק דין מיום 03.10.2006. אף בקשתו של התובע לשחזר התיק ולבטל את פסק הדין נדחתה בהחלטה מיום 19.10.2015. כך, טוען התובע, כי הנתבעת פעלה שלא כדין בפתיחת תיק ההוצאה לפועל האמור וזאת חרף בקשות חוזרות ונשנות מצדו. כן טוען התובע, כי הנתבעת עיקלה שלא כדין את משכורתו ואת חשבונו בקרן הפנסיה שלו.
3.אליבא דגרסת הנתבעת כפי שעולה מכתב ההגנה, דין התביעה להידחות, הן מחמת התיישנות העילה שכן היווצרות החוב של התובע מתוארכת לשנת 2005, כאשר פסק הדין ניתן נגדו כבר בשנת 2006. בנוסף, לאחר שהתובע הגיש בקשתו לביטול פסק הדין, היא נדחתה בשל כך שהוגשה בחלוף תשע שנים מקבלתו ונוכח העובדה שהתובע היה מודע להליכים המתנהלים נגדו בתיק ההוצאה לפועל ואף שילם סך של 15,000 ₪ על חשבון החוב במרוצת השנים. משכך, ברי כי כל ההליכים בין הצדדים הסתיימו והחוב הינו חלוט. לא זו אף זו, טענת "פרעתי" שהגיש התובע בשנת 2014 נדחתה על ידי רשם ההוצאה לפועל. בנוסף נטען, כי כלל העיקולים הוטלו כדין, ומכל מקום דינן של טענות בנדון להתברר בלשכת ההוצאה לפועל. כן יוער, כי למען הזהירות מכחישה הנתבעת את כלל טענותיו של התובע לגופו של עניין.
4.דיון במעמד הצדדים התקיים בפניי ביום 04.06.2017. במהלך עדותו בפניי, חזר התובע על עיקרי גרסתו כפי שהופיעה בכתב התביעה. כן הוסיף, כי היה ברשותו רק קו טלפון אחד, ואולם הנתבעת חייבה אותו בגין קווים שלא היו שייכים לו, שכן הם החתימו את הוריו ולא אותו. נציג הנתבעת, מר שי אליאסיאן, חזר בעדותו בפניי על עיקר הנטען בכתב ההגנה. עוד טען, כי עברו 12 שנים מאז התגבשה עילת התביעה כאשר התובע מנוע מלהעלות טענותיו נוכח קיומה של "התיישנות" והן בשל "מעשה בית דין".
5.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות. להלן נימוקיי.
5.1התובע הגיש תביעתו ביום 11.12.2016, דהיינו כאחת-עשרה שנים מהמועד בו נקשר עם הנתבעת בעסקה לרכישת מכשיר וקו סלולרי. ברי, כי כאשר בחר התובע להגיש התביעה דנן לאחר פרק הזמן האמור, מקום בו לא הוכח, כי דבר מה מנע ממנו להגיש את תביעתו קודם הרי שעילת התביעה התיישנה. כמו כן, נראה כי ה-"נזק הראייתי" שנגרם כתוצאה מחלוף זמן כה רב, בנסיבות המתוארות, פוגע בטענותיו (ראה למשל: ת"א (מחוזי י-ם) 1376/96 נוח אלמשאיח נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.04.1998); ת"א (מחוזי י-ם) 1495/99 מנצור אבו סנינה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 06.09.2001)). ודוק, התובע לא הציג בכתב התביעה, או בדיון בפניי, ראיות הסותרות את טענת הנתבעת, כי חלה התיישנות על האירוע נשוא התביעה (השוו: ת"ק (ת"א) 34500-06-16 סמי גרדג'י נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 21.01.2017)).
5.2התוצאה של דחיית התביעה על הסף בשלב מקדמי מחמת התיישנות לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, אפשרית היא אם מסקנה זו עולה מ-ד' אמותיו של כתב התביעה. שונים פני הדברים כאשר קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים, בה בית המשפט אינו יכול להכריע בשלב מקדמי זה. או אז האיזון הנדרש כדי שטענת ההתיישנות של הנתבע תיבדק היא לדחות את ההכרעה עד לשלב מאוחר יותר, לרבות שלב מתן פסק הדין, שבגדרו קובע בית המשפט את המסגרת העובדתית החיונית להכרעה בטענת ההתיישנות (רע"א 107/14 נתן נתנזון נ' דניאל גבאי (פורסם בנבו, 29.05.2014)). במקרה דנא דומה, כי טענת ההתיישנות כרוכה בשאלות העובדתיות העולות מכתב התביעה. על כן, הדיון בטענת ההתיישנות נדחה לאחר בירור משפטי ושמיעת הצדדים, וזאת בכל מקרה תתברר ולא תיזנח. כאמור, לאחר שמיעת הצדדים וראיותיהם, הריני לקבוע, כי התאריך הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא המועד הראשון בו התקבלה אצל התובע האזהרה בגין פתיחת תיק ההוצאה לפועל ביום 12.11.2006 (נספח ב-א' לכתב ההגנה). זהו גם המועד בו התגבשה עילת תביעתו הלכאורית. מכאן, כי עד להגשת התביעה חלפה תקופת ההתיישנות ובהתאם להוראות הדין בית המשפט לא יזקק לבחינת עילת התביעה בנסיבות אלה.
5.3אף שדי בדברינו עד כה לצורך דחיית התביעה, סבורני כי אף דיון בטענות התביעה לגופן סופו להוביל לדחיית התביעה, וזאת מחמת "מעשה בית-דין". "מבחן "זהות העילות" בהקשר של עקרון מעשה-בית-דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בתי-המשפט. הוא מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת (ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, בעמ' 497). כן נפסק בין היתר, כי ".אם כל אחת משתי התביעות מבוססת על עילה שהיא, ביסודה, זהה אך התביעה השנייה מכילה פרט או פרטים, שלא נכללו בתביעה הקודמת, הגם שהיו קיימים בעת שזו הוגשה, אזי במשפט השני תעמוד לנתבע הטענה של מעשה-בית-דין" (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, בעמ' 593). הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל-דין להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע, או שניתנה הזדמנות לבעל-הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה, וכן באינטרס הציבור למנוע עומס-יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בעניינים שכבר נדונו (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, בעמ' 24; נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, בעמ' 31; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, בעמ' 706). אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי-התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה אם מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו, ומקום שהתובע היה יכול לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות – ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה – במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות (ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, בעמ' 450; זלצמן, בעמ' 50; ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש – מושב עובדים, בעמ' 801).
5.4במקרה שלפנינו, טענותיו של התובע אודות היווצרות החוב נשוא התביעה דנן נידונו והתבררו הן בפני בית משפט השלום, בשני הליכים שונים, והן בפני לשכת ההוצאה לפועל. כאמור, ביום 03.10.2006 ניתן פסק דין כנגד התובע אשר לא הגיש בקשת רשות להתגונן במועדה אשר במסגרתו התקבלה תביעתה של הנתבעת. ודוק, בקשתו של התובע זמן רב לאחר מכן לשחזר את התיק ולבטל את פסק הדין נדחתה בהחלטה מיום 19.10.2015, תוך שבית המשפט קובע, כי "חזקה שפסק הדין ניתן כדין ועל סמך אישור מסירה של כתב התביעה. המבקש (התובע – נ.נ.) ידע על קיומו של פסק הדין כבר ב-2006 ובכל זאת לא עשה דבר לבירור כיצד ניתן, בסמוך למועד שנודע לו על קיומו. המבקש (התובע – נ.נ.) אינו מכחיש כי שילם בתיק ההוצאה לפועל כספים בסכום של כ-15,000 ₪. עוד יש לציין, כי אין הבקשה לביטול פסק דין מגלה עילת הגנה כלשהי". ברי, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט לתביעות קטנות לשמש כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין שניתנו בערכאות אחרות, לא כל שכן משהפכו לחלוטים בחלוף הזמן הרב מנתינתם.