ת"ק 2087-04-16 מירובסקי נ' עיריית חיפה

בפני תביעה במסגרתה עותר התובע לפצותו בסך של 1,500 ₪, בגין דו"ח חניה שקיבל.

בכתב התביעה הפנה התובע אל מכתב ששלח ביום 15.2.16 לנתבעת, המפרט את השתלשלות העניינים, כטענתו. בדיון שהתקיים בפני ביום 26.6.16 הוסיף התובע ופירט. על פי הטענה, התובע החנה את רכבו ביום 10.12.14, בתחנת אוטובוס ברחוב החלוץ בחיפה. למקום הגיע פקח של הנתבעת, אשר ביקש ממנו להזיז את רכבו, וכך עשה התובע (לאחר שהסביר לו את סיבת העצירה). נטען כי הפקח הדגיש בפני התובע כי אינו רושם לו דו"ח, אם כי בפועל – כך עשה. לטענת התובע, אותו פקח הגדיל לעשות וכתב בדו"ח כי התובע החנה את רכבו במקום אחר – ברחוב הרצל 65 בחיפה. עוד טען התובע כי כתב לנתבעת מכתבים, פנה עשרות פעמים למוקד הטלפוני של הנתבעת – ללא הועיל. משכך, ביקש התובע להישפט בגין הדו"ח, וביום 7.2.16 התקיים דיון בעניינו בבית המשפט לעניינים מקומיים. התובע שטח בפני בית המשפט את טענותיו, וב"כ הנתבעת ביקש לחזור בו מכתב האישום. התובע טוען כי הדו"ח שקיבל "נולד בחטא". הפקח צילם את רכבו של התובע בצורה נסתרת, ולמרות שהדגיש בפני התובע שלא ירשום לו דו"ח – בפועל עשה כן. לטענתו, הנתבעת התעקשה לדבוק בשקרים שמסר הפקח, אף לאחר שהתברר כי הכתובת שרשם על גבי הדו"ח – שגויה. התובע הבהיר כי נאלץ לבזבז שעות רבות על מנת להוכיח כי הדו"ח – בטעות יסודו, וכי נגרמה לו עוולה גדולה. בתשובה לשאלות נציג הנתבעת חזר ואישר התובע, כי אכן החנה את רכבו בתחנת האוטובוס, אך הבהיר כי נאלץ לעשות כן לאחר שלא חש בטוב במהלך הנהיגה (לאחר בדיקה רפואית שבגינה שהה בצום). עוד טען, כי במהלך הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים – לא העלה טענות בנוגע לנזקים שנגרמו לו (אשר בגינם הוא תובע בהליך זה), שכן השופט בבית המשפט לעניינים מקומיים הבהיר לו כי הוא עוסק אך ורק בעבירה עצמה.

הנתבעת טענה כי לבית משפט זה לא נתונה סמכות עניינית לדון בתביעה, וכי על התובע להגיש תביעתו לבית המשפט לעניינים מקומיים. עוד נטען, לגופו של עניין, כי לתובע נרשם דו"ח חניה בגין העובדה כי החנה את רכבו בתחום תחנת אוטובוס (בניגוד לתקנה 72(12) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961). נטען, כי התובע פנה אל הנתבעת בבקשה מנומקת לבטל את הדו"ח, ונימק את בקשתו בכך שעצר בתחנת האוטובוס כיון שלא חש בטוב לאחר צום. בקשתו נשקלה על ידי הגורם המוסמך ברשות החניה – ונדחתה. משכך, פנה התובע לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה להישפט. בדיון מיום 7.2.16, ולאחר שהתובע טען את טענותיו, החליט ב"כ המאשימה (הנתבעת כאן), לפנים משורת הדין, לבקש את ביטול כתב האישום. הנתבעת הבהירה כי אין המדובר בזיכוי, שכן, לטענתה, אין חולק כי העבירה נעברה. אשר לטענת התובע בדבר הרישום השגוי של הכתובת בה נעברה העבירה, טענה הנתבעת כי מדובר בטעות קולמוס תמימה.

לאר שעיינתי בכתבי הטענות על צרופותיהם, ושמעתי את טענות הצדדים, השתכנעתי כי דין התביעה להתקבל.

אשר לטענה בדבר היעדר סמכות – כאמור, בהחלטתי מיום 26.7.16 דחיתי את טענת הנתבעת בדבר היעדר סמכות עניינית לבית משפט זה, ולעניין זה ר' ההנמקות והאסמכתאות שם (ולהרחבה בנוגע לאפשרות הנתונה לנאשם להגיש תביעה נזיקית בגין רשלנותה של רשות מקומית כרשות תובעת – ר' גם ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113; וכן תק (י-ם) 2580/06 יורם ניצן נ' עירית ירושלים (לא פורסם, 4.9.2006); תק (י-ם) 4645/02 טחורש נ' עירית ירושלים).

לגופו של עניין – התרשמתי כי דברי התובע ועדותו מהימנים, ותיאורו את נסיבות האירוע תואמות את אשר אירע. התובע לא הסתיר, לא התפתל ולא התכחש, אלא תיאר דברים כהוויתם. הוא הודה כי אכן עצר את רכבו במקום המסומן כתחנת אוטובוס, אם כי ציין כי נאלץ לעשות כן בשל תחושת סחרחורת אשר מנעה ממנו את האפשרות להמשיך לנהוג, ולפיכך עצר במקום האפשרי הקרוב ביותר. התובע ציין כי חש שלא בטוב בסיומה של בדיקה רפואית שעבר, אשר הצריכה ממנו לשהות בצום. לפיכך הוא עצר את רכבו ופנה לקיוסק סמוך על מנת לרכוש שתיה. התובע טען כי הסביר את הדברים לפקח הנתבעת שהגיע למקום, וכי הפקח קיבל את הסברי התובע ושלח אותו לדרכו.

ככל שמבקשת הנתבעת לסתור את תיאורו זה של התובע – ביחוד בכל הנוגע להתנהלותו של פקח הנתבעת, היה עליה לעשות כן בראיות ובעדויות. על הנתבעת היה להביא לעדות את הפקח מטעמה, על מנת לסתור את גרסתו העובדתית של התובע. על הנתבעת היה להביא לעדות את הפקח מטעמה, על מנת לבסס את טענתה כי הכתובת השגויה שנרשמה על גבי הדו"ח כמקום ביצוע העבירה – היא "טעות קולמוס תמימה", כטענתה.

הנתבעת לא עשתה דבר מכל אלה. לא ניתן כל הסבר למחדלה זה של העיריה, על אף שמדובר בעדות שהינה חיונית להוכחת טענותיה של הנתבעת. כידוע, הימנעות צד מלהביא עדות רלבנטית המצויה בשליטתו – פועלת לחובתו של אותו צד (ר' למשל ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' מתתיהו, פ"ד מה (4) 641; ע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (3) 453).