ת"ק 1078-01-17 בן מויאל נ' עמיר

לפניי שתי תביעות שהדיון בהן אוחד בשל נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים.

הצדדים יכונו ככינויים בתיק 1078-01-17.

התאונה ארעה ביום גשום, ברחוב בלוך בגבעתיים - רחוב חד-סטרי, צר וצפוף, בעל נתיב נסיעה אחד. מכוניות חונות לאורכו, משני צדיו. התובע נהג ברכב מסחרי (סיטרואן ג'מפי) ואילו הנתבע נהג ברכב פרטי (מאזדה), כשרעייתו יושבת לצדו.

לגרסתו של התובע, הוא נסע ברחוב במהירות איטית, וראה ממרחק של 50 מ' את הנתבע נכנס בנסיעה אחורנית לרחבת החניה שבצד ימין של הרחוב, בין הבניינים 10-12, ונעלם משדה ראייתו. משמע, כי לדידו של התובע, רכב הנתבע השלים את כניסתו לרחבת החניה. התובע המשיך בנסיעתו לאורך הרחוב, וכשהיה בסמוך לכניסה לאותה רחבת חניה, הגיח הנתבע חזרה לכביש, לאמצע הכביש. לדברי התובע, הוא ניסה לבלום אולם בשל הגשם החליק כחצי מטר ופגע ברכבו של הנתבע שכאמור התפרץ חזרה לכביש, מבלי לתת זכות קדימה (לתמונת הרכבים לאחר האירוע ראו ת/2). וכך, רכבו של התובע נפגע בחלק הקדמי-ימני ונגרמו לו נזקים בסכום של 3,019 ₪ (שעיקרם השתתפות עצמית, דמי כינון והוצאות) אותם הוא תובע מהנתבע. כן עותר התובע לפסיקת פיצוי בגין הנחת העדר תביעות, בכפוף להצגת אישור בפועל בעת חידוש הפוליסה.

הנתבע ורעייתו, שישבה לצידו ברכב בשעת התאונה, מתגוררים ברחוב. הרעייה העידה כי הם נסעו לאורך הרחוב במטרה למצוא חניה, שכן הם ביקשו להשאיר את החניה שיש להם בין שני הבניינים פנויה (לתמונת החניה ראו ת/3). אלא, משחלף הנתבע על פני החניה ולא מצא מקום פנוי לאורך הרחוב, הוא נסע לאחור ונכנס בהילוך אחורי לאותה רחבת חניה שבין שני הבניינים (הרעיה, בעמ' 3 שו' 1-3). לגרסת הנתבע, תוך כדי נסיעה לאחור, כשכבר הגיע למצב בו מכוניתו ניצבת במאונך במרכז הכביש, התובע פגע ברכבו. הנתבע מכחיש כי נכנס עם הרכב כולו לחניה וביקש לעשות "תיקון" (באופן שנסע קדימה במטרה לחזור שוב אחורנית) וטוען שבעת הפגיעה הוא עדיין לא השלים את הכניסה לחניה ושומה היה על התובע להבחין בו. על רקע זה, בתביעתו שלו הוא טוען כי דווקא על התובע לשלם לו את סך נזקיו המגיעים לכדי 5,515 ₪ (בגין תיקון הרכב, עלות חוות דעת השמאי והוצאות) (לתמונת רכבו של הנתבע ראו ת/1).

הנטל להוכיח את עילת התביעה קרי, את כל אותן עובדות שעל פי הדין המהותי יש בהתקיימותן כדי לזכות את התובע בסעד המבוקש על ידו, מונח לפתחו של התובע (כל תובע ותביעתו הוא), בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" (ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ (2007), בפסקה 23). במשפט האזרחי נקבע כי נטל זה הוא על פי "הטיית מאזן ההסתברויות" - "דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ - 50% על-פי מאזן ההסתברות..." (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598 (1986)).

הגרסאות שלפניי סותרות האחת את השנייה; מחד גיסא גרסת התובע כי רכב הנתבע כבר נכנס כולו לחניה ואח"כ התפרץ החוצה מבלי לתת זכות קדימה, ומאידך גיסא גרסת הנתבע לפיה לא השלים את כניסתו לחניה, והתובע שהבחין בו לא בלם במועד, יתכן שבשל הכביש הרטוב. הוצגו תמונות של שני הרכבים בסמוך לאחר הפגיעה. הנתבע מבקש ללמוד ממנח הגלגל הקדמי בתמונה (נ/1) כי היה בנסיעה לאחור, כגרסתו, כאשר התובע פגע בו, ולא בנסיעה קדימה. אולם, זוהי אינה המסקנה היחידה היכולה לעלות מהתבוננות בתמונה. רעייתו של הנתבע, שישבה לצדו ברכב השיבה כי לא ראתה באיזה הילוך היה הרכב כאשר נפגעו על ידי התובע, אולם היא מניחה כי ידית ההילוכים היתה בהילוך אחורי שכן נסעו לאחור (עמ' 2 שו' 19-20). עדותה היא עדות בן זוג של בעל דין, צד מעוניין בתוצאות המשפט, ולא ניתן לראות בה סיוע לעדותו של הנתבע (כנדרש בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971). בפרט, כאשר לא העידה בוודאות ביחס למיקום ידית ההילוכים בעת הפגיעה.

ראיתי אפוא את כפות המאזניים כמעוינות, ובנסיבות אלו התובע בתביעתו והנתבע בתביעתו שלו לא הרימו את הנטל להוכיח כי התאונה ארעה דווקא בשל אשמתו של האחר.

על כן, דין שתי התביעות להידחות. בנסיבות אלו, כל צד ישא בהוצאותיו.