לפינר ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ ואח'

לפניי בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה הייצוגית שבכותרת, בין המבקש 2, מר איל דן (להלן: "המבקש") לבין המשיב 2, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הבנק" או "המשיב"). עניינה של התובענה בטענות המבקש כי הבנק גבה מלקוחות הבנק עליהם חל תעריפון "יחיד/עסק-קטן" עמלות שלא כדין וביתר, בגין פעולות שונות שבוצעו על ידם החל מיום 1.8.2013. מהטעמים שיפורטו להלן סברתי כי יש מקום לאשר את הבקשה, ולתת להסדר הפשרה תוקף של פסק דין.

יובהר, כי המבקש 1, מר יובל לפינר, והמשיב 1, בנק הפועלים בע"מ, הגיעו להסדר פשרה, אשר אושר על ידי בפסק דין חלקי מיום 19.6.2017 (להלן: "עניין לפינר" ו-"פסק הדין בעניין לפינר"). מטבע הדברים, לאור זהותן של הסוגיות העקרוניות, נושא פסק דין זה דמיון רב לפסק הדין בעניין לפינר.

א. רקע – טענות הצדדים והשתלשלות ההליכים

1. ביום 26.2.2015 הגיש המבקש, באמצעות באי הכוח המייצגים, תביעה ובקשה לאישורה כתובענה ייצוגית נגד המשיב (להלן: "בקשת האישור"), לפי פרט 3 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו – 2006: "תביעה נגד תאגיד בנקאי, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו".

2. עניינה של בקשת האישור, בתמצית, בטענה כי הבנק גבה מלקוחותיו עליהם חל תעריפון "יחיד/עסק-קטן" (להלן: "תעריפון יחיד/עסק-קטן"), עמלות שלא כדין וביתר, בגין פעולות שונות שבוצעו על ידם החל מיום 1.8.2013. זאת, בניגוד להוראת סעיף 2(ב) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות), תשס"ח-2008 (להלן: "כללי הבנקאות"), אשר נכנסה לתוקף ביום 1.8.2013 ולפיה "עמלה שרשאי תאגיד בנקאי לגבות בעד שירות הכלול בתעריפון המלא, תחושב באופן שלא תעלה על סכום או שיעור העמלה הנגבית בעד אותו שירות מתאגיד שאינו עסק קטן..." (להלן: "הוראת ההשוואה").

3. להבהרת הרקע יוסבר, כי בחודש יולי 2008 הונהגה רפורמה מקיפה בנוגע לעמלות הבנקים, במסגרתה נקבעה בכללי הבנקאות רשימה אחידה ומוגדרת של עמלות, שרק אותן רשאים הבנקים השונים לגבות מיחידים ומעסקים קטנים, כהגדרתם בכללי הבנקאות. תעריפון זה מכונה בכללי הבנקאות התעריפון המלא (להלן: "התעריפון המלא"), ומטרתו לאפשר השוואה בין המחירים המוצעים ע"י בנקים שונים בגין אותו שירות (ויובהר, התעריפון המלא מגדיר את סוגי העמלות שניתן לגבות, לא את סכומן או שיעורן). התעריפון המלא אינו חל על עסקים גדולים (כלומר מי שאינו נכלל בהגדרת יחיד או עסק קטן), לגביהם רשאים הבנקים לקבוע תעריפון כרצונם (להלן: "תעריפון עסק גדול"). ואולם, ממועד כניסתה לתוקף של הוראת ההשוואה (דהיינו מה-1.8.2013) אין הבנק רשאי ליצור מצב בו העמלה הקבועה בתעריפון עסק גדול תהיה נמוכה מהעמלה הקבועה בגין אותו שירות בתעריפון יחיד/עסק-קטן.

4. ביום 7.9.2015 הגיש הבנק את תגובתו לבקשת האישור, במסגרתה דחה את טענות המבקש, וטען, בין היתר: כי שני התעריפונים (תעריפון יחיד/עסק-קטן מזה ותעריפון עסק גדול מזה) אינם ברי השוואה שכן מדובר בשירותים שונים; כי שיטת החיוב היא שונה שכן עסק גדול מחויב (בנוסף לכל עמלה ספציפית) גם בדמי ניהול חודשיים וגם בעמלת רישום פעולה עבור כל פעולה; וכי בנק ישראל אישר לבנק לנהוג כפי שנהג. לגבי מיעוט מן העמלות נטען כי הן אכן זהות וניתנות בגין אותם שירותים (ולכן ברות השוואה), אלא ששיעורן בתעריפון עסק גדול אינו עולה על זה שבתעריפון יחיד/עסק-קטן, ומשכך הולם את הוראת ההשוואה. המבקש הגיש תשובה לתגובה במסגרתה דחה את טענות המשיב.

5. ביום 10.9.2015, במסגרת דיון בתיק זה, וכן בתיק קשור המעורר סוגיות דומות במהותן (ת"צ 5285-03-15 דיאם נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ) ביקשתי לקבל את עמדת המפקחת על הבנקים (להלן: המפקחת") לסוגיה הנידונה, ובכלל זאת התבקשה התייחסותה לשאלות הבאות:

   1. כיצד יש ליישם את [הוראת ההשוואה] ביחס לשירותים אותם מעניק הבנק לעסקים גדולים במסגרת השירותים המכוסים בדמי הניהול הקבועים.