ת"צ 4605-11-13 בוצ'ס נ' אוניברסיטת בן גוריון

 1.זוהי החלטה בבקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. במסגרת התובענה עותר המבקש, בין היתר, לחייב את המשיבה להשיב כספים שגבתה לטענתו ביתר, בגין דמי רישום, במסגרת חיוב שכותרתו "מעטפת רישום", או "ערכת הרשמה". הוחלט לדחות את הבקשה, כמפורט להלן. 2.המשיבה, מוסד מוכר להשכלה גבוהה בבאר-שבע (להלן גם: "האוניברסיטה"), גובה דמי רישום, מן המבקשים להגיש מועמדותם ללימודים אקדמיים במסגרתה.  עניין דמי הרישום הוסדר במסגרת הוראת סעיף 10 לחוק זכויות הסטודנט, תשס"ז-2007, שכותרתו היא "דמי רישום", ובו נקבע: "הרישום ללימודים יהיה תמורת דמי רישום אחידים שלא יעלו על 350 שקלים חדשים; הסכום האמור בסעיף זה יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במועדים שיקבע השר בתקנות, ויפורסם על ידי המוסדות". בהמשך, תוקנו תקנות זכויות הסטודנט (הצמדת דמי רישום), תש"ע-2010. נכון לשנת הלימודים תשע"ד, עמד סכום דמי הרישום על 407 ש"ח. המשיבה גובה מן המועמדים, הנרשמים ללימודים באוניברסיטה, סכום נוסף בגין טפסי רישום וידיעון (להלן, לשם הנוחות: "ערכת ההרשמה"). סכום זה עמד, עובר להגשת הבקשה, על 80 ש"ח, עבור מי שביקשו להירשם באמצעות האינטרנט, ו- 105 ₪, עבור מי שהגישו מועמדות באמצעות דואר רשום. החיוב הנוסף בגין ערכת ההרשמה, לא הופרד מדמי הרישום, ושני התשלומים נגבו יחד, כסכום כולל - 487 ש"ח או 512 ש"ח (כך, בידיעון לשנה"ל תשע"ד נכתב כי "דמי ההרשמה לשנה"ל תשע"ד 487 ש"ח"; ר' נספח 2 לבקשת האישור).  3.לטענת המבקש, גובהם המכסימלי של דמי הרישום נקבע בחוק זכויות הסטודנט, אשר אינו מבחין בין שירותי הרשמה שונים, ולא ניתן לגבות מעבר לסכום המכסימלי, על ידי הצגת הסכומים שמעבר לסכום האמור, כחיובים נלווים, תחת כותרות שונות. המבקש הדגיש, כי היות שלא ניתן להגיש מועמדות ללא טפסי ההרשמה, הרי שהתשלום כולו מהווה דמי רישום, לכל דבר ועניין. המבקש הטעים, כי אין כל צורך מעשי ברכישת ערכת ההרשמה, שכן טפסי ההרשמה והידיעון, מצויים באתר האינטרנט של המשיבה, בו ניתן לבצע את התשלום, ולהגיש ישירות את המועמדות. לטענתו, אין המשיבה נושאת בכל עלות, בגין הפקת טפסי ההרשמה והידיעון המצויים באתר האינטרנט, ועל כן אין מקום לדרוש תשלום בגינם.  לטענת המבקש, שתיקת המחוקק, לעניין התשלום בעבור טפסי הרישום, מעידה על כוונה, כי הסכום היחיד והאחיד שאותו רשאי לגבות מוסד להשכלה גבוהה מן הנרשמים, הוא הסכום הנקוב בחוק זכויות הסטודנט - 350 ₪, צמוד למדד כמפורט בתקנות, וסכום זה כולל תשלום עבור כל סוג של רישום. המבקש טוען על כן, כי המשיבה אינה רשאית לגבות תוספת לדמי הרישום, באופן הפוגע לסברתו, בציבור הסטודנטים, ועומד בניגוד למטרת חוק זכויות הסטודנט. 4.המבקש טען, כי בגביית התשלום עבור ערכת ההרשמה, מבצעת המשיבה כלפי ציבור הסטודנטים, עוולות הפרת חובה חקוקה, בניגוד לחוק זכויות הסטודנט, הטעיה, בהצגת התשלום כחיוב המותר על פי הדין, גזל ותרמית. כן טען, כי גביית הסכום, מהווה עשיית עושר ולא במשפט.  5.הקבוצה שאותה מעוניין המבקש לייצג, היא קבוצת "כל הנרשמים, בין שהתקבלו ובין שלא התקבלו, שהגישו את מועמדותם למשיבה ושילמו סכום עודף בגין "מעטפת רישום" החל משנת 2007, ולחילופין כל הנרשמים, בין שהתקבלו ובין שלא, ששילמו בגין הרישום, יותר מהקבוע בחוק". 6.הסעדים המבוקשים הינם: סעד הצהרתי לפיו אין המשיבה רשאית לגבות תשלום כלשהו בגין מעטפת רישום, צו מניעה שיאסור על המשך גביית התשלום, וסעד כספי – השבת כל הסכומים שנגבו שלא כדין, לטענת המבקש. 7.לטענת המבקש, וב"כ (עו"ד אבירם ועו"ד שילוני) התובענה הייצוגית עומדת בתנאים שקבע המחוקק, בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות. 8.המשיבה, באמצעות באי כוחה, ( עו"ד אדם פיש ז"ל שהלך לעולמו טרם סיום ההליך, ועו"ד פיסטל יבדל"א), השיבה לבקשת האישור, וטענה, כי יש לדחותה על הסף, ולחילופין - לגופה. בין היתר, טענה המשיבה, כי התובענה אינה נמנית על סוג התביעות הכלולות בתוספות השנייה לחוק תובענות ייצוגיות.בהמשך התקיים דיון במעמד הצדדים, שבעקבותיו הגישו באי-כוח הצדדים השלמות טיעון בכתב. 9.סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות מורה, כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השנייה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית...". המבקש טען, כי התובענה מקיימת את הוראות סעיף מס' 1 לתוספת השנייה לחוק, שכן הינה: "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין בינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". המונח "עוסק" מוגדר בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981: "'עוסק' – מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוקו, כולל יצרן".על מנת שניתן יהיה להגיש תובענה ייצוגית לפי סעיף 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, נגד גוף כלשהו, צריך הוא אפוא לענות על הגדרת "עוסק", ורק אם מתקיים תנאי זה, ניתן להמשיך ולבדוק אם התמלאו יתר התנאים הקבועים בחוק, לעניין לאישורה של התובענה כייצוגית.  10.טענתו העיקרית של המבקש בהקשר זה, כי המשיבה היא "עוסק", שכן היא מוכרת השכלה גבוהה תמורת כסף. לטענתו, המשיבה גם מספקת תמורת תשלום, שירות של בחינת עמידת הנרשמים ללימודים בקריטריונים, לצורך קבלה לאוניברסיטה, כאשר התשלום האמור, מדווח על ידה כהכנסה. המבקש טוען, כי ניתן להפריד, בין פעילותה של האוניברסיטה כמוסד להשכלה גבוהה, לבין השירות שאותו היא מעניקה לנרשמים, ומדובר בשירות אשר אינו נובע מיעודה כמוסד להשכלה גבוהה, ואינו קשור לידע שאותו היא מספקת לסטודנטים.  המבקש הדגיש, כי גביית תשלום בגין ערכת ההרשמה, נעשית טרם הרישום וטרם תחילת רכישת ההשכלה. בשלב הרישום, המשיבה אינה מספקת השכלה, ואינה מעניקה לנרשם דבר, למעט בדיקה פקידותית רגילה. בשלב זה, אין המשיבה חובשת, את כובעה העיקרי, כמוסד להשכלה גבוהה במהותו האקדמית, אלא פועלת בכובעה המנהלי, קרי, עוסק הבוחן את התאמת הנרשמים ומקבל תשלום בגין בדיקה זו. גביית התשלום בעבור ערכת ההרשמה, אינה קשורה לפעילותה הציבורית של המשיבה, אלא מדובר בפעילות פרטית- עסקית ברורה. לכן, לטענת המבקש, המשיבה היא עוסק וניתן לתובעה בתביעה ייצוגית. במובן זה, טוען המבקש, שונה העניין שנדון בפסק הדין שניתן בת"א (מח' חי') 1273/07 סובול נ' אוניברסיטת חיפה (1.7.2009) (להלן: "עניין סובול") מהמקרה דנא. זאת באשר, פסק הדין בעניין סובול דן במערכת היחסים שבין סטודנט לבין האוניברסיטה, ובתשלומים שבהם הוא מחוייב, מכוח היותו סטודנט. לעומת זאת, בענייננו מדובר במערכת היחסים שבין מועמד לרישום לבין האוניברסיטה, המעניקה שירות כעוסק. עוד טען המבקש, כי גם על פי פסק הדין בעניין סובול, מקום שניתן להפריד בין מכלול פעולותיה של האוניברסיטה כמוסד להשכלה גבוהה, לבין הפעולה אליה מתייחסת בקשת האישור, יש להמשיך ולבחון, האם פעולה זו מכניסה את האוניברסיטה להגדרת עוסק. במקרה דנא, טען המבקש, גביית דמי הרישום נפרדת מאספקת השכלה. המבקש תומך מסקנתו, לפיה, המשיבה הינה בגדר עוסק, גם בהוראת סעיף 26א לחוק המועצה להשכלה גבוהה הקובע, כי עבירות מסוימות על פי אותו חוק, מהוות גם עבירות לפי חוק הגנת הצרכן, ומחיל את סמכויות הממונה על הגנת הצרכן והסחר ההוגן על פי חוק הגנת הצרכן, גם על אותן עבירות.  11.המשיבה טוענת בין היתר, כי היא אינה "עוסק", בכל הקשור בגביית התשלומים. חוק הגנת הצרכן אינו חל לטענתה, על מערכת היחסים שבין הסטודנט או המועמד ללימודים גבוהים, והמוסדות האקדמיים, המקנים, מעשירים ומפתחים, את הידע האקדמי. לטענתה, ערכת הרשמה אינה נמכרת על ידי עוסק לצרכן בשוק חופשי, וגביית התשלום בגינה, אינו מניב כל רווח למשיבה, אשר מכרה את ערכת ההרשמה במחירי עלות. מדובר בפעולה, שהיא אבן יסוד בפררוגטיבה ניהולית אקדמית, וחלק הכרחי מהתנהלותה האקדמית של המשיבה, הרחוקה עד מאוד מפעילות עסקית-מסחרית שבה ביקש לעסוק חוק הגנת הצרכן. 12.הפסיקה נדרשה להגדרת "עוסק" בהתייחס לגופים שלטוניים, המקיימים גם פעילות עסקית מסחרית.  בפסק דינו ברע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' צ'רטוק, פסק ביהמ"ש העליון, לעניין האבחנה שבין תשלום המשולם במסגרת פעילות שלטונית של רשות מרשויות המדינה, ובין תשלום המשולם לרשות, במסגרת פעילות מסחרית פרטית, שלעניינה תראה הרשות כ"עוסק", כי יש "...לבחון כל מקרה ומקרה אם עניין לנו בפעילות מסחרית-פרטית של הרשות ולהבדיל מפעולה שלטונית-ציבורית שלה. התשובה לשאלה זו אינה ניתנת להגדרה מראש ויש להניח עניין זה לבחינה בכל מקרה לגופו, על יסוד נסיבותיו והתאמתן לתכליות החוק" [רע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' צ'רטוק, פ"ד נו(2) 876, בס' 5 לפסק דינו של כב' הנשיא].  עוד נפסק: "... לא כל פעולה של המדינה יכולה להיחשב כ"דרך עיסוקה" ולהביא לראייתה כ"עוסק" על פי החוק. יש להבחין בין פעולות מסחריות, "פרטיות" באופיין, אותן מבצעת המדינה – כמו כל גוף פרטי אחר – ובין פעולות ציבוריות, שלטוניות, שאינן מסחריות. רק במקרים בהם המדינה מבצעת פעילויות מסחריות בהן לא ניתן להבדיל בינה ובין גוף מסחרי-פרטי אחר, ניתן יהיה לראות את פעולותיה כ"דרך עיסוק" וממילא לראותה כ"עוסק" לצורך תחולתו של החוק" (שם, בס' 2 לפסק דינו של כב' הנשיא). באותו עניין, נדון תשלום שגבו המועצה הארצית למניעת תאונות, והמכון הארצי לתחבורה, עבור השתתפות בהשתלמות נהיגה. נקבע, כי היות שדובר בהשתלמות חובה שעל הנהגים לעבור, בהתאם לתקנות התעבורה, כתנאי לחידוש רישיון הנהיגה, הרי שגביית התשלום, הייתה פעולה בעלת אופי שלטוני, ולא פעולה מסחרית: "... אין המדובר בשירות או מכר נכס על דרך "עיסוק", מי שאינו משתתף בהשתלמות, אינו יכול לחדש את רישיון הנהיגה שלו. ההשתלמות מועברת על ידי המבקשים ... והיא מוכרת על ידי המדינה לצורך העמידה בדרישות התקנות. עצם העובדה כי הפעולה השלטונית מבוצעת כאן על ידי גוף פרטי, איננה גורעת מאופייה השלטוני בנסיבות המקרה. במצב דברים זה, נחה דעתי כי אין לראות במבקשים ... כ"עוסק" על פי החוק. תרופתם של המבקשים איננה במסגרת החוק, אלא בתחומי המשפט הציבורי ..." (שם, בס' 6 לפסק דינו של כב' הנשיא). הרציונל לאבחנה, בין פעילות שלטונית מובהקת לפעילות מסחרית, הוסבר בכך שתכליתו של חוק הגנת הצרכן היא לצמצם, את פערי הכוחות והמידע, בין ספקים שיש להם מומחיות בתחום עיסוקם, ובין הפרט. תכלית זו אינה מתקיימת, ברוב המקרים שבהם הפעילות המבוצעת, היא פעולה שעיקרה שלטוני-ציבורי (בס' 3 לפסק דינו של כב' הנשיא). בת"א (מח' ת"א) 382/96 לנגברט נ' מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל (7.11.2002) נדונה בקשה לאישור תביעות ייצוגיות, בגין טעות חישוב, במסגרת מבצעי היוון דמי חכירה שנתיים שערך מינהל מקרקעי ישראל. נפסק, כי: "... עצם העובדה שבפנינו עסקה, אשר כפי שכבר הוזכר אף חוייבה במע"מ, יש בה כדי ללמד כי אנו מצויים במתחם הפעילות העיסקית של המדינה, המתאפיין בהסכמות דו צדדיות, כטיבן של עסקאות הנערכות בחוזים, ולא במתחם הפעילות השלטונית 'הטהורה', המתאפיין בפעולות כופות, חד צדדיות, בהן נוקטים המדינה או האורגנים הפועלים מטעמה" (ס' 30 לפסק הדין). כן נפסק, כי: "... מאחורי מבצעי ההיוון עומד גם שיקול עסקי, בניגוד לעמדתו של המינהל לפיה נעדרים מבצעי ההיוון כל הגיון עסקי. העובדה, שלצידו של שיקול זה אפשר ועמדו גם שיקולים ציבוריים, והעובדה הנוספת כי במסגרת מבצעי ההיוון היתה טמונה הטבה ניכרת לציבור החוכרים, אין בהן כדי להוביל למסקנה, כי יציאתו של המינהל במבצעי ההיוון היתה "פעולה שלטונית" שאיננה קשורה למסחר. מכלול הנסיבות מוביל דווקא למסקנה, כי אל ממול ההטבות הגלומות במבצע לחוכרים הרבים, 'הרוויח' גם המינהל מהמבצעים, ובהינתן העובדה כי פעולת ההיוון הינה פעולה מסחרית במהותה, הננקטת על-ידי המינהל כחלק מפעילותו המתמשכת בכל הקשור בניהול מקרקעיה של המדינה, נראה שמתקיימים במבצעי ההיוון המרכיבים של פעילות מסחרית, להבדיל מפעילות שלטונית שאינה קשורה למסחר... זהו מקרה מובהק של פער ביחסי כוחות ומידע, ודומה כי אין לך דבר חקיקה מתאים כחוק הגנת הצרכן לתקן עוולות, אם נגרמו, לצרכן כתוצאה מאותו פער" (ס' 31 לפסק הדין). בעע"ם 7752/12 אסל נ' מינהל מקרקעי ישראל (2.11.2014) נבחנה החלטת המינהל למתן פטור מדמי היתר, ונקבע כי לעניין החלטה זו, המינהל הוא בן-כלאיים של "רשות" ו"עוסק", כשפן ה"עוסק" גבר באותו עניין, שכן האופי הדומיננטי של ההחלטות, היה עסקי מסחרי. תוך הפניה לעניין צ'רטוק שהוזכר לעיל נאמר שם: "ביסוד ההכרעה האם עסקינן ב'עוסק' אם לאו, ניצבים איפוא שני שיקולים: האחד, עניינו מהות הפעולה והאחר, הקשור בטבורו לראשון, עניינו תכליתו של חוק הגנת הצרכן. פרופ' ס' דויטש מסביר, כי 'עוסק' הוא המקיים את הפעילות דרך קבע, ולא אך באופן ארעי, שכן התכלית ביסוד חוק הגנת הצרכן היא להגן מפני 'עוסק' הנהנה מיתרון כלכלי, ואין הצדקה להחיל את החוק על 'עוסק' בתחומים שאין לו מומחיות, ואינו בעל יתרון מקצועי וכלכלי ... חוק הגנת הצרכן נועד- כידוע – להגן על הצרכן בחוזים שבין צדדים לא שוים ולהטיל על 'הצד החזק – הספק – חובת הוגנות מוגברת כלפי הצד החלש – הצרכן. זאת, כיוון שעל-פי טבע הדברים סומכים צרכנים על ספקים – שלהם המומחיות והניסיון בתחום עיסוקם'... ההבחנה בין פעולה מסחרית-פרטית של הרשות לבין פעולה שלטונית-ציבורית תיבחן בכל מקרה לגופו על יסוד נסיבותיו והתאמתן לתכלית החוק" (ס' ט"ז לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) א. רובינשטיין). בהתייחס למצבים "... דו – מהותיים... ", בהם הרשות חובשת הן את הכובע השלטוני והן את הכובע העסקי, נפסק "... במקרים כאלה יש להידרש להתנהגותה תוך החלת שני סוגים של אמות מידה גם יחד" (שם, בס' י"ח). באותו עניין גבר כאמור הפן העסקי – מסחרי של הפעילות על הפן השלטוני – לעניין ראיית המשיב שם כ"עוסק", בין היתר, משום שלא דובר בהחלטה כופה, חד צדדית, ונדרשה הסכמת החוכרים לגביית התשלום. נמצא, כי בבסיס ההחלטות, גם שיקולים עסקיים ובין היתר, צפוי היה יישומן לגרום להשאת רווחים לרשות, וכן נמצא, כי באותו עניין החזיקה הרשות במומחיות ובמידע, באשר לאופן יישום ההחלטות, והדבר יצר פער כוחות בינה ובין החוכרים.  בת"א (מח' חי') סובול נ' אוניברסיטת חיפה המוזכר לעיל, נדון תשלום "דמי שירות כוללים" שגבתה האוניברסיטה, בגין שירותים כגון, פרסום שנתון, הנפקת כרטיס תלמיד, מרפאה, ספרייה, שימוש בתחנות מידע ממוחשבות, ותשלום עבור שירותי אגודת הסטודנטים. נקבע שם, כי "... אין כל יסוד להבחנה שהמבקש עושה בין פעולותיה של האוניברסיטה בהקניית השכלה גבוהה ובמחקר אקדמי לבין פעולתה בגביית תשלומים שונים, בין אם אלה תשלומי שכר לימוד ובין אם הם התשלומים עבור דמי שירות כוללים, כפי שגבתה האוניברסיטה. גביית תשלומים מן הסטודנטים, תהיה אשר תהיה מהותם, היא חלק בלתי נפרד מפעילותה של האוניברסיטה כמוסד להשכלה גבוהה, והם קשורים לפעילות של הקניית הידע האקדמי. אין כל בסיס להבחין בתשלום אחד מכלל התשלומים הקשורים לפעולתה כמוסד להשכלה גבוהה, ולהשתית עליו את הטענה שגביית תשלום כזה מביאה את האוניברסיטה לגדר המונח "עוסק" כמשמעו בחוק הגנת הצרכן. יתכן שהמצב היה שונה במקרה שהאוניברסיטה היתה גובה תשלומים במסגרת פעילות עסקית הנבדלת מפעילותה העיקרית, כגון השכרת שטחים לצרכים מסחריים או מתן רשות שימוש לקהל הרחב במתקני האוניברסיטה כנגד תמורה. במקרים כאלה, שאין ולא כלום בינם לבין ענייננו, היה מקום לבחון את תחולתה של הגדרת העוסק על פעולות כאלה של האוניברסיטה אלא שכאמור, זה איננו המצב ולכן אין צורך לקבוע בעניין זה" (בפסקה ה-16 להחלטה). בפסק הדין בעע"מ 2978/13 מי הגליל – תאגיד הביוב האזורי בע"מ נ' יונס (23.7.2015) שאליו הפנה המבקש, בתוספת לסיכומי התשובה מטעמו, נדונה, בין היתר הטענה לפיה יש לראות במערערת, שהינה תאגיד סטטוטורי, "עוסק", לעניין תביעה ייצוגית בגין גביית ריבית, על תשלומים עבור שירותי אספקת מים, ונקבע, בין היתר, כי מדובר בתובענה נגד רשות ולא נגד עוסק, באשר: "... המערערת עונה להגדרתה של רשות הפועלת על פי דין, אך מתקיימים לכאורה יחסי עוסק-לקוח בין הצדדים, ומעצם היותה של המערערת תאגיד, יש בפעולותיה פן עסקי. בפסיקת בתי המשפט המחוזיים, נמצא כי כאשר מוגשת תביעה כנגד תאגיד מים בגין גביית סכומים שלא כדין, עניין לנו בתובענה כנגד רשות על פי פרט 11, ולא כנגד עוסק; ... מדיניות גביית היטלים בגין שירותי מים היא שלטונית, ולא עסקית באופיה ... ניתן אף להצביע על מספר אינדיקציות נוספות, המעידות על כך שהמאפיינים הדומיננטיים של פעולת המערערת בנידון – גביית ריבית על תשלומים בגין שירותי מים – שם שלטוניים-ציבוריים, ולא עסקיים-פרטיים: כך, שיעורי המים הנגבים מציבור הצרכנים – וכך גם שיעור הריבית הנגבה בהסדר תשלומים – קבועים בחוק, ואינם הסכמיים; המדובר בהחלטה כופה חד-צדדית. בהמשך לכך, הרציונל בבסיסו של חוק הגנת הצרכן, שעניינו צמצום פערי כוחות בין העוסק ללקוח, אינו מתקיים באותה עוצמה כאשר עסקינן בגביה מצרכנים רבים, על פי שיעורים הקבועים בחוק, בשונה ממקרים שבהם מקיימת הרשות עסקאות נפרדות ומורכבות מול צדדים פרטיים (כדוגמת עסקאות בין רשות מקרקעי ישראל, גוף בעל מומחיות המחזיק בעיקר המידע החיוני, לבין חוכרים בודדים – ראו עניין אסל, בפסקה כ"ז). יתר על כן, מעבר לתיאור כללי בדבר היותה של המערערת חברה בע"מ, לא הצביע המשיב על כל אינדיקציה לקיומם של שיקולים עסקיים גרידא העומדים ביסוד פעולתה מושא התובענה הייצוגית שהוגשה. לצורך השוואה, בעניין אסל, קבע בית משפט זה, כי בהחלטת רשות מקרקעי ישראל למתן דמי היתר, משמשים שיקולים עסקיים שנועדו להגדיל את הכנסותיה של הרשות בדרך של הפניית משאביה לצרכיה השונים, דבר המלמד על אופייה של הפעולה ככזו שנועד להשאת רווח ..." (ס' נט' לפסק דינו של כב' המשנה לנשיא).  16.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים סבורני, כי אין לראות במשיבה "עוסק", ביחס לפעולה שבמחלוקת.  המשיבה, ככל מוסד להשכלה גבוהה, היא גוף מאוגד על פי המשפט הפרטי, ועל פי סעיף 14 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, היא "תאגיד הכשר לתבוע ולהיתבע, לרכוש ולהחזיק נכסים ולהוציאם מרשותו, להתקשר בחוזים ולהיות צד בכל משא-ומתן משפטי או אחר".  אולם, תכלית קיומה של האוניברסיטה היא הקניית השכלה גבוהה ויצירת ידע באמצעות מחקר אקדמי (ר' סעיף 1 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958 המגדיר "השכלה גבוהה"). כבר נפסק, כי עיסוקה של אוניברסיטה בהשכלה גבוהה הינו בגדר פעילות ציבורית, ואין מדובר אך "...בחוזה להספקת מצרך..." (ע"א 319/65 אלבלדה נ' חברת האוניברסיטה העברית, פ"ד כ(1) 204, 212). על כן, פעילות ציבורית זו של הקניית השכלה גבוהה, וכל הקשור בה עצמה, אינה יכולה להיחשב פעילות שבעטיה ניתן לראות באוניברסיטה "עוסק". אכן, קיימים מצבים שבהם פועל מוסד להשכלה גבוהה כ"עוסק". זאת, כאשר פעילותו נעשית ללא קשר ישיר להשכלה גבוהה. לצורך כך, יש לבחון את מהות פעילותה של האוניברסיטה בכלל, ואת הפעולה בה עוסקת בקשת האישור. רק במקרה שבו ניתן, מבחינה עניינית, להפריד בין מכלול פעולותיה של המשיבה כמוסד להשכלה גבוהה, לבין פעולה אחרת הנבדלת מפעילותה העיקרית, ואשר הינה בעלת אופי מסחרי, ניתן יהיה לזהות את האוניברסיטה כ"עוסק". לדוגמא, השכרה או הרשאת השימוש במתקניה שלא לצורך למידה או מחקר, תמורת תשלום.  הליך הרישום, הוא שלב הכרחי בפעילות הקניית ההשכלה הגבוהה. על כן, גם פעולות המבוצעות במסגרת רישום מועמדים ללימודים, נדרשות כחלק ממכלול הפעולות אותן מבצעת המשיבה, לצורך התכלית הציבורית של הקניית הידע. פעולות אלה קשורות איפוא, לפעילותה הציבורית והאקדמית של האוניברסיטה, ולא לפעילותה העסקית.  מכירת ערכת ההרשמה, אינה מהווה אמנם, את עיקר פעילותה המקצועית של המשיבה, אולם היא נלווית לה, ומהווה חלק בלתי נפרד מפעילותה בתחום הקניית ידע אקדמי. הגדרתה של המשיבה בהקשר זה כעוסק, אינה תואמת, את התכלית של הגנה על לקוח חלש מפני עסק חזק. ההיגיון בבסיסו של חוק הגנת הצרכן, שעניינו צמצום פערי כוחות בין העוסק ללקוח, אינו מתקיים באותה עוצמה, כאשר מדובר בגביה מצרכנים רבים, על פי תעריף קבוע, בשונה ממקרים שבהם מקיימת המשיבה, עסקאות נפרדות, עם צדדים פרטיים. עלות דמי הרישום או ערכת ההרשמה, ידועה וקבועה מראש, אין מורכבות בקביעתה, וכמובן, לא נערך הסכם נפרד ביחס אליה, עם כל מועמד.  למשיבה אין "מומחיות" מיוחדת במתן שירות זה, והיא מספקת אותו, כחלק בלתי-נפרד מתחום עיסוקה העיקרי, כאשר התעריף נקבע בהחלטה כופה חד צדדית. בנוסף, אין בשלב זה גופים אחרים, פרטיים-מסחריים אשר יכולים לספק שירות זה, במקום האוניברסיטה. המדובר, על פני הדברים, בפעולה שמטרתה אינה השאת רווחים, והמבקש לא סתר, את טענת המשיבה, כי אין היא מפיקה רווחים מן התשלום בגין ערכת ההרשמה, וכי התשלום הנגבה משקף, את עלות הפקת ערכת ההרשמה, אשר אינה מסתכמת בהדפסת טפסי הרישום והידיעון מתוך אתר האינטרנט – כטענת המבקש – אלא כוללת, בין היתר, גם עלויות העסקת כוח אדם אקדמי, מנהלי ומקצועי, ותשתיות מחשוב – כטענת המשיבה, הנתמכת בתצהיר מטעמה (סעיף 13.1 לתצהירו של מר נתן חיים). אכן, כפי שציין המבקש, הועלו הצעות להפריד, את הליך הרישום מהאוניברסיטאות ולהפקידו בידי גוף נפרד ומרכז, אולם, מעבר לכך שגוף כזה לא הוקם, הרי יתכן שגם אם יקום יהיה מדובר בהפרדה טכנית-פיזית. הבחינה האם מדובר בפעילות נפרדת מהפעילות הציבורית של האוניברסיטה, על מנת לזהות את המשיבה כעוסק, צריכה להתבצע במישור המהותי, אשר במסגרתו, גביית התשלום היא עדיין חלק ממאפייני הפעילות האקדמית. התובענה עצמה מבוססת, על טענה להפרת חובה הקבועה בחוק זכויות הסטודנט, וגם מכאן עולה לסברתי, כי העניין מצוי במישור הפעילות הציבורית – אקדמית של האוניברסיטה, ובוודאי לא בנושא המנותק מפעילותה העיקרית של המשיבה. אשר לטענת המבקש לעניין נפקות הוראות סעיפים 26 ו26א לחוק המועצה להשכלה, הקובעות שורת עבירות שיש לראותן גם כעבירות לפי חוק הגנת הצרכן (מעבר לאיסור הפלילי הקבוע בחוק המועצה להשכלה גבוהה)לענייננו- המדובר במקרים שבהם מוסדות מתיימרים להעניק תואר אקדמי, טרם שקיבלו היתר לכך, או כאשר הם אינם מוסד מוכר. ברי, כי פעילות זו, איננה חלק לגיטימי וטבעי מפעילותם האקדמית של מוסדות אלה, ומכאן ההצדקה להחיל עליה את הוראות חוק הגנת הצרכן, אולם, כפי שציינה המשיבה, מדובר בחריג לכלל, ואין ללמוד גזרה שווה מהוראות אלה, ביחס לפעולות המבוצעות במסגרת הפעילות האקדמית של מוסדות מוכרים להשכלה גבוהה.  המבקש טען, כי אין הגיון בהימנעות מהחלת הוראות חוק הגנת הצרכן, על פעילותה האמורה של המשיבה, וכי אין הצדקה לכך שלא ניתן יהיה להגיש נגדה תובענה ייצוגית, בהקשר זה. דא עקא, המודל הקבוע בחוק תובענות ייצוגיות הוא הדרגתי ומוגבל לעניינים מסויימים, ונושאה של התובענה אינו בא לסברתי, בגדרה. כך נאמר במבוא לדברי ההסבר להצעת חוק תובענות ייצוגיות: "החוק המוצע ... מסדיר את שאלת היקף העניינים שבהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית. בעניין זה הועדף מודל הדרגתי שלפיו מפורטים בתוספת לחוק העניינים שבהם ניתן להגיש תובענות ייצוגיות. תפיסת החוק היא שעדיפה בחינה נפרדת של התאמת ההליך לכל תחום בנפרד, תוך בחינה מהותית של מידת קשיי האכיפה שמעורר התחום, אמצעי האכיפה האלטרנטיביים, התועלת הכוללת שבהליך הייצוגי לקידומו של תחום מסוים, והסיכונים הכרוכים בהפעלתו באותו תחום. מוצע להקנות לשר המשפטים ... להרחיב את התוספת ..." (דברים דומים פורטו גם בדברי ההסבר לסעיף 3(א) להצעת חוק תובענות ייצוגיות).  אין כמובן מניעה שהמבקש יגיש תביעה אישית בעילות הנטענות, ואין בהערה זו כמובן, הבעת עמדה לעניין סיכויה של תביעה זו.  המסקנה היא שתביעתו של המבקש, אינה תביעה נגד עוסק, אינה באה, על כן, בגדר התביעות המנויות בסעיף 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, וממילא לא ניתן לאשרה כתובענה ייצוגית, מטעם זה. נוכח מסקנה זו, התייתר הצורך לדון בטענותיהם האחרות של הצדדים. 17.לפיכך, נדחית הבקשה. נוכח היקף ההתדיינות, ותוך מתן משקל לשיקול של הימנעות מהרתעת יתר מפני הגשת תובענות יצוגיות, בפסיקת הוצאות המשפט, מחוייב המבקש בשכר טרחת ב"כ המשיבה בגין ההליך, בסך 35,100 ₪ (30,000 ₪ בתוספת מע"מ). ניתנה היום, י"א שבט תשע"ו, 21 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.