המבקשות, חברות בע"מ, הגישו כל אחת בנפרד, באמצעות אותו בא כוח, בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד הרשות שבתחומה הן התקינו שלטים בצמוד לבית העסק שכל אחת מהן מחזיקה (להלן: "המבקשות" ו"השלטים", בהתאמה).
מבקשת 1 הגישה ביום 22.7.15 את בקשת האישור כנגד משיבה 1, מבקשת 2 הגישה ביום 3.12.15 את בקשת האישור כנגד משיבה 2, מבקשות 3 ו-4 הגישו ביום 10.12.15 את בקשות האישור כנגד משיבות 3 ו-4 בהתאמה ומבקשת 5 הגישה ביום 15.11.15 את בקשת האישור כנגד משיבה 5.
תמצית בקשות האישור – המשיבות גובות אגרת שילוט בגין השלטים בהתאם לחוקי העזר הרלוונטיים של כל רשות (להלן: "חוקי העזר"). אגרת השילוט מחושבת לפי מכפלה של התעריף שנקבע בשטחי השלטים. המשיבות נוהגות לעגל כלפי מעלה את שטחי השלטים, כך שחלק ממ"ר מחושב כמ"ר שלם. זאת, על אף העובדה שהמשיבות מודדות את שטחי השלטים בדיוק של שתי ספרות עשרוניות אחר הנקודה. הגדרת המונח "מ"ר" בכל אחד מחוקי העזר הרלוונטיים של כל משיבה לפיה גם "חלק ממ"ר" ייחשב כ"מ"ר", אין מטרתה כי יש לחשב חלק ממ"ר כמ"ר שלם, אלא כי ניתן לחייב באגרה מ"ר שלם או חלק ממ"ר. בית המשפט העליון פסל את שיטת עיגול השטחים בפסק דינו ברע"א 2453/13 עמר נ' עיריית חדרה (14.4.15). על המשיבות לחייב את השלטים בהתאם לשטחם המדויק (להלן: "הטענה הראשונה"). לחילופין נטען, כי יש להורות על בטלות ההוראה בחוק העזר המתירה לעגל את שטחי השלטים כלפי מעלה, מחמת חוסר סבירות קיצוני (להלן: "הטענה החלופית").
בהתאם לכך- משיבה 1 חייבה את מבקשת 1 בגין שטח שלט של 6 מ"ר בעוד ששטח השלט הוא 5.82 מ"ר; משיבה 2 חייבה את מבקשת 2 בגין שטח שלט של 2 מ"ר בעוד ששטח השלט הוא 1.89 מ"ר וכן בגין שטח שלט נוסף של 1 מ"ר בעוד ששטח השלט הוא 0.215 מ"ר; משיבה 3 חייבה את מבקשת 3 בגין שטח שלט של 4 מ"ר בעוד ששטח השלט הוא 3.12 מ"ר; משיבה 4 חייבה את מבקשת 4 בגין שטח שלט של 5 מ"ר בעוד ששטח השלט הוא 4.06 מ"ר; משיבה 5 חייבה את מבקשת 5 בגין 7 שלטים תוך ששטח החיוב הכולל גדל ב-3.965 מ"ר.
יצוין כי בבקשת האישור כנגד משיבה 3, טענה מבקשת 3 כי בעקבות פנייה מוקדמת, הודיעה משיבה 3 כי אגרת השילוט תחושב לפי מדידה מדויקת "בשנת 2016". לטענת מבקשת 3 בבקשת האישור, לא מדובר בחדילה כדין מכיוון שמשיבה 3 לא הודיעה כי תחדל מגביית היתר בתוך "המועד הקובע" (כאמור בסעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות) וכן לא הודיעה כי תחדל מגבייתם של "חובות עבר". על כן בבקשת האישור נטען לסעד חלופי של פסיקת גמול ושכר טרחה בהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון בעע"מ 2978/13 מי הגליל – תאגיד הביוב האזורי בע"מ נ' יונס (23.7.15) (להלן: "עניין יונס"). לאחר שעוכבו ההליכים בתובענה, כמפורט להלן, הודיעה משיבה 3 כי "בשלב הכנת החיובים לשנת 2016... התחוור למשיבה שחיובם של שלטים ששטחם פחות ממ"ר, ללא 'עיגול', מוביל לתוצאה אבסורדית לפיה שיעור האגרה מגיע לשקלים בודדים... עובדה זו מצטרפת לתוצאת פסק הדין בת"צ... [בעניין מכבסת הדוידקה]... החליטה המועצה לשנות את החלטתה הקודמת, ולהמשיך לחייב נישומים באגרת שילוט לפי הוראות חוק העזר – קרי: שחלק ממ"ר יחויב כמ"ר שלם" (ר' הודעת משיבה 3 מיום 29.8.16).
בקשות האישור הוגשו בהתאם לפרט 11 בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות והסעד שנתבע בהן הוא השבת הסכומים שנגבו ביתר כולל הפרשי הצמדה וריבית.
הקבוצות בשמן הוגשו בקשות האישור:
בעניינה של משיבה 1 - "כל מי ששילם למשיבה אגרת שילוט... לפי חוק לראשון לציון (שמירת הסדר והנקיון)... באופן בו בחישוב סכום האגרה עוגלו חלקי מ"ר של השלטים אל השלם".
בעניינה של משיבה 2 - "כל מי ששילם למשיבה אגרת שילוט... לפי חוק עזר לרמלה (שילוט)... באופן בו בחישוב סכום האגרה עוגלו חלקי המטר של השלטים אל השלם".
בעניינה של משיבה 3 - "כל מי ששילם למשיבה אגרת שילוט... לפי חוק עזר לחבל מודיעין (מודעות ושלטים)... באופן בו בחישוב סכום האגרה עוגלו חלקי המטר של השלטים אל השלם".
בעניינה של משיבה 4 - "כל מי ששילם למשיבה אגרת שילוט... לפי חוק עזר לנס ציונה (שילוט)... באופן בו בחישוב סכום האגרה עוגלו חלקי המטר של השלטים אל השלם".